בס"ד. שיחת ש"פ ויקהל, פ' שקלים, מבה"ח אדר-שני, ה'תשכ"ב.
בלתי מוגה
א. חודש אדר הוא הסיום של כל השנה שמתחילה מחודש ניסן, ע"ד שחודש אלול הוא הסיום של כל השנה שמתחילה מחודש תשרי.
ובהקדמה:
שני ראשי-השנים, הן ר"ה שבתשרי והן ר"ה שבניסן, שייכים לבנ"י, כמובן מדברי המשנה1 "ארבעה ראשי שנים הם", וביניהם נימנו "אחד בניסן" ו"אחד בתשרי", שבה נתבארו דינים בהנהגת בנ"י; אלא החילוק הוא – שאחד בתשרי הוא ר"ה בנוגע לעניני הטבע, וכמו ענינים של חרישה וזריעה כו' שנזכרו במשנה, ואילו אחד בניסן הוא ר"ה בנוגע לענינים של רוממות ונסים שלמעלה מהטבע, כמו "ראש השנה למלכים", "למלכי ישראל"2, וכמרומז גם בשם "ניסן", שיש בו ב' נוני"ן, כדברי הגמרא3 בנוגע לחלום, שתיבה שיש בה ב' נוני"ן מורה על "נסי נסים".
אחד בתשרי מורה על מעמד ומצב העולם כפי שהוא מצד הבריאה, שלמרות גודל מעלתו כפי שהי' קודם החטא, כמארז"ל4 "עולם על מילואו נברא", מ"מ, אין זה מגיע להעילוי שנעשה בשעת מתן-תורה, כמארז"ל5 ש"התנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין כו'", היינו, שתכלית כוונת הבריאה נשלמה רק בשעת מ"ת, ולא היתה בתחילת הבריאה, וכן אמרו רז"ל6 על הפסוק7 "זה ספר תולדות אדם", "ראוי הי' אדם הראשון שתנתן התורה על ידו כו'", אבל לפועל ניתנה התורה לאחרי כ"ו דורות, "לא לאדם .. כי אם לבניו, שנאמר זה ספר תולדות אדם".
ואילו חודש ניסן קשור עם מ"ת ובנ"י, וכאמור, שבאחד בניסן הוא ר"ה למלכי ישראל.
ובפרטיות יותר יש אצל בנ"י גופא שני מצבים: כפי שהם בזמן הבית, וכפי שהם בזמן הגלות, שאז "אין מלך בישראל"8, ואעפ"כ, גם אז הרי "אתה בחרתנו מכל העמים"9, שבנ"י הם למעלה מכל העמים, "ונפלינו גו' מכל העם אשר על פני האדמה"10, אלא שזמן הגלות, שאז אין מלך בישראל, הוא בדוגמת המעמד ומצב דחודש תשרי, ואילו זמן הבית, שאז היו "מלכי ישראל", הוא בדוגמת המעמד ומצב דחודש ניסן.
וכאמור, כשם שחודש אלול הוא הסיום של כל השנה כפי שמתחילה מר"ה שבתשרי, ואז הוא זמן החשבון-נפש כו' (לא רק במחשבה ובדיבור, אלא נוגע גם למעשה בשייכות להנהגה דשנה הבאה) – כך גם חודש אדר הוא הסיום של כל השנה כפי שמתחילה מר"ה שבניסן.
ב. וכיון שחודש אדר הוא הסיום וחותם של השנה שמתחילה מחודש ניסן, שענינו נסים, לכן, יש בו הנס דפורים.
ואע"פ שנס פורים הוא נס המלובש בטבע, הרי לאמיתו של דבר, שרשו של נס שמלובש בטבע הוא למעלה יותר, ולכן הרי הוא נמשך ויורד בטבע, כמבואר בכ"מ11.
וזהו גם הטעם לכך ש"מגילת אסתר .. היא קיימת כחמשה חומשי תורה וכהלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלין לעולם"12, ו"כל המועדים עתידים להתבטל חוץ מחנוכה ופורים"13, ויש גירסא "חוץ מפורים"14, והיינו, שפורים הוא נעלה יותר גם מחנוכה, כי, נס חנוכה הי' בזמן הבית, אלא שביהמ"ק לא הי' בטהרתו, והדין הוא שלגבי ציבור נדחית הטומאה15, משא"כ פורים, שאז לא הי' הבית בבנינו, עכ"פ לא בגמר בנינו, ולכן הנס שהי' אז הוא נעלה יותר, ומשום זה ישאר פורים גם לעתיד לבוא.
ונס פורים הוא בחודש אדר דוקא, בסיום השנה שמתחילה מחודש ניסן שהו"ע הניסים, ודוקא בסיום השנה בא נס שמתלבש בטבע, ששרשו למעלה יותר (כנ"ל), מצד מעלת אור חוזר16.
ג. בחודש אדר גופא ישנם אדר ראשון ואדר שני.
ובהקדמה:
איתא בגמרא17: "כיון שנפל פור בחודש אדר, שמח (המן) שמחה גדולה, אמר, נפל לי פור בירח שמת בו משה", והגמרא מסיימת: "ולא הי' יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד", וכפי שמפרש רש"י: "כדאי הלידה שתכפר על המיתה".
ובנוגע ללידת משה, מצינו בגמרא18 בביאור הדעה ש"אותו היום (ש"שדיוהו למשה" ליאור, שלשה ירחים לאחרי שנולד) עשרים ואחד בניסן הי', אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, רבונו של עולם, מי שעתיד לומר שירה על הים ביום זה, ילקה ביום זה" – דלכאורה, היכי משכחת לה תלתא ירחי משבעה באדר עד עשרים ואחד בניסן – "אותה שנה מעוברת היתה, רובו של ראשון ורובו של אחרון ואמצעי שלם", ונמצא, שלידת משה היתה בשבעה באדר ראשון. וזוהי מעלת אדר ראשון דוקא, שבו נולד משה, ועי"ז נעשה הכפרה על מיתת משה, שמצדה יש מקום לגזירת המן כו'.
ויש דעה נוספת בגמרא18 – ש"אותו היום ששה בסיון הי', אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, רבש"ע, מי שעתיד לקבל תורה מהר סיני ביום זה, ילקה ביום זה", "ומשבעה באדר ועד ששה בסיון תלתא ירחי", וע"פ חשבון זה, נולד בשבעה באדר שני19.
והענין בזה:
בעשרים ואחד בניסן נאמרה שירת הים, שזהו"ע התפלה, ואילו בששה בסיון ניתנה התורה.
ונמצא, שאדר ראשון (שממנו מחשבים שלשה ירחים שסיומם בעשרים ואחד בניסן) קשור עם ענין התפלה, ואדר שני (שממנו מחשבים שלשה ירחים שמסתיימים בששה בסיון) קשור עם ענין התורה.
וזהו החילוק בין ב' הדעות – אם מעלת התפלה גדולה יותר או מעלת התורה גדולה יותר.
וע"פ הידוע במעלת התפלה, שגם התורה זקוקה לתפלה, וכמבואר בכ"מ20 בפירוש דברי אבא בנימין "על תפלתי שתהא סמוכה למטתי"21, שענין זה הוא לא בשביל התפלה, אלא בשביל התורה, כיון ש"מעלת העסק בתורה שאחר התפלה הוא גבוה יותר מתורה שקודם התפלה", היינו, שבכדי שהתורה תהי' כדבעי, צריכה להיות הקדמת התפלה – הרי מובן שיש מעלה יתירה באדר ראשון, שקשור עם ענין התפלה.
ד. ועפ"ז, מה שאמרו חז"ל22 "משנכנס אדר מרבין בשמחה" – דקאי לא רק על שבעה באדר או על י"ד אדר, אלא על כל החודש, וכמו בגזירת המן ש"כיון שנפל פור בחודש אדר, שמח שמחה גדולה", ששייך לכל החודש, כך גם לאידך גיסא, ששמחת חודש אדר צריכה להיות בכל החודש – הרי עיקר השמחה צריכה להיות באדר ראשון23.
(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)
כיון שנשארו עדיין ימים אחדים באדר ראשון, ובפרט שעומדים ליכנס לאדר שני, שלכל הדעות יש בו החיוב ד"מרבין בשמחה"24 – אזי שיהי' "מרבין בשמחה".
וכמדובר פעם25, שזהו ציווי על כל יום מימות החודש, שבכל יום צריך להיות ריבוי והוספה בשמחה.
וכיון ש"אין הקב"ה מבקש אלא לפי כחן"26 – יתן הקב"ה שיורגשו גם הסיבות להשמחה, וסיבות השמחה תהיינה בגלוי למטה מעשרה טפחים, באופן של "אורה ושמחה וששון ויקר"27.
* * *
ה. בפרשת השבוע מסופר אודות נדבת המשכן שהביאו כל בנ"י, באופן ש"המלאכה (מלאכת ההבאה) היתה דים גו' והותר"28.
בנוגע למחצית השקל – שקראנו בפרשה שלפנ"ז, וכן ביום הש"ק זה, בפרשת שקלים – נתנו רק אנשים, ורק מבן עשרים שנה ומעלה, וכמבואר בפירוש רש"י29 בנוגע לחשבון "כסף פקודי העדה";
אבל בנוגע לנדבת המשכן שהביאו מכל הדברים – השתתפו כל בנ"י, אנשים ונשים, כמ"ש30 "ויבואו האנשים על הנשים", ואדרבה, אצל הנשים היתה מעלה יתירה – ש"טוו את העזים", "היא היתה אומנות יתירה שמעל גבי העזים היו טווין אותם"31, כך, שהנתינה היתה ממין החי (שלמעלה גם מצומח)32. ויתירה מזה, כדאיתא באבות דר"נ33 שאפילו "טפלים" השתתפו בנדבת המשכן.
[ואין זה כמו במחצית השקל, כנ"ל שנתחייבו בזה רק אנשים מבן עשרים שנה ומעלה, ועד"ז בנוגע להמנהג דנתינת מחצית השקל עתה, שהחיוב הוא רק על הגדולים34, ומה שמצינו שנותנים גם עבור הקטנים, אין זו נתינה של הקטנים, אלא שהגדולים נותנים עבורם].
ו. ויובן בהקדם הידוע35 שענין עשיית המשכן הי' גמר ושלימות הכפרה על חטא העגל, והיינו, שלאחרי שנתרצה הקב"ה ביוהכ"פ ואמר למשה "סלחתי כדברך"36, עדיין היו בנ"י עצובים כו', ואז נאמר הציווי "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"37, כדי להסיר את החטא לגמרי38.
וכיון שחטא העגל הי' נוגע לכל כלל ישראל, אפילו טף,
– וכפי שמצינו גבי עיר הנדחת, שגם קטנים נענשים (אף שבנוגע לכל המצוות אין הקטנים נענשים), לפי שזהו ענין של ע"ז, ולכן הרי זה נוגע לכל העיר39 –
הנה גם התיקון על החטא ע"י עשיית המשכן הי' צריך להיות באופן שישתתפו בו כל בנ"י, גם הטף.
ז. וכן הוא גם בנוגע לנס פורים:
איתא בגמרא40 שגזירת המן היתה "מפני שהשתחוו לצלם", שזהו ענין של ע"ז. ולכן היתה הגזירה גם על הטף – "להשמיד גו' טף ונשים"41.
ומשום זה היתה גם ההצלה ע"י הטף – כמסופר במדרשי רז"ל42 שכאשר המן הרשע ראה שמרדכי קיבץ כ"ב אלף תינוקות של בית רבן, ולמד עמהם הלכות קמיצה, אמר להם, שהקומץ מנחה שלהם דחה את העשרת אלפים ככר כסף שלו (וכדאיתא בתוס'43, "שעשרה אלפי ככר כסף עולין חצי שקל לכל אחד מישראל כו'").
כלומר: מרדכי ראש הסנהדרין44 – לימודו בעצמו אינו מועיל לבטל את הגזירה, אלא דוקא כאשר לומד עם התינוקות, היינו, שהתינוקות חוזרים על דבריו של מרדכי, וממלאים מה שמרדכי דורש מהם, הרי זה מבטל את הגזירה.
וכפי שמצינו במ"ת ש"בנינו עורבים אותנו"45, וכן גם בפורים – שאז "קיימו מה שקיבלו כבר"5 – באה הישועה ע"י הטף דוקא46.
(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) כיון שנמצאים כאן ילדים פחות מבני י"ג ופחות מבני כ' – יאמרו כולם יחד "לחיים" וניגון שמח.
* * *
ח. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה כי תשא גו'.
* * *
ט. בנוגע להפרשיות שקורין ביום הש"ק זה, פ' ויקהל ופ' שקלים – הנה:
הקריאה דפ' ויקהל תלוי' בחילוק המנהגים בין בבל לא"י, שבבבל מסיימים את התורה בכל שנה47, ובארץ ישראל מסיימים את התורה אחת לשלש שנים48 או לשלש ומחצה שנים49;
אבל בנוגע לקריאת ד' הפרשיות – משתווים כולם, ובנדו"ד, קריאת פ' שקלים, שלכו"ע קשורה עם חודש אדר – "באחד באדר משמיעין על השקלים"50, ובפרט עם ימי הפורים – שהרי ביטול גזירת המן היתה עי"ז ש"הקדים שקליהן לשקליו"51.
ולכן, הרי זה הזמן המתאים לעורר אודות ימי הפורים.
י. פורים52 – היא אחת משבע מצוות דרבנן.
יש אחרונים מונים בפורים עצמו ז' מצוות53, והן:
א) מקרא מגילה. ב) קריאת התורה (המיוחדת לפורים). ג) אמירת ועל הנסים בתפלה וברהמ"ז. ד) איסור תענית והספד. ה) שמחה ומשתה לבסומי. ו) משלוח מנות. ז) מתנות לאביונים.
שתי המצוות "משלוח מנות ומתנות לאביונים", שונות הן משאר המצוות דפורים, בזה, שענינן הוא – קירוב ואיחוד54, גם אופן עשייתן – הוא קירוב וחיבור נותן המנה והמתנה עם המקבלים – רעהו או האביון.
– שאר המצוות דפורים, הרי קיומן אפשר גם ביחיד. ואפילו קרה"ת שהיא בצבור דוקא, אין ענינה לקרב ולאחד את היחידים ולעשותם ציבור. ואדרבה – מדיני קרה"ת הוא, אשר כשיש כבר צבור – קורין בתורה. ובפרט את"ל שקריאת התורה – חובת הצבור היא55 ואינה חלה על היחיד.
שתי מצוות אלו – משלוח מנות ומתנות לאביונים – הן עיקר בענין ימי הפורים. כי סיבת הגזירה הי' – עבודה זרה (השתחוו לצלם56), היפך אמונת ה' אחד ע"י עם אחד. ולכן המצוות אשר תוכנם אחדות (של ישראל, שהם חלק אלקה ממעל ממש57) הן עיקר בענין החג.
בשתי מצוות אלו גופא, עיקר ענין האחדות ופעולתו הוא במצות מתנות לאביונים. כי, משלוח מנות, הרי הוא – לרעהו, ובזה אין ניכר כ"כ ענין האחדות, ואין זקוקים לפעולת המצוות – שהרי בלאה"כ ריעים וקרובים הם. משא"כ בנתינת מתנות לאביונים, אביון – שתאב לכל דבר58, הן בגשמיות והן ברוחניות, שאין בו שום מעלה כלל, הרי הנתינה – קירוב והתאחדות אפילו עם הפחות ביותר – עם האביון.
ולכן: "מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו כו'"59. כיון שענין מצוות אלו הוא קירוב והתאחדות של כל ישראל, הרי כאשר יש לו אפשריות לקרב רחוקים, הרי זה מוטב – בענין האחדות – מלקרב אלה הקרובים בלאה"כ.
יא. הטביע הקב"ה בהבריאה (שכולה בשביל האדם), אשר דברים הנחוצים ביותר להאדם, בנקל יותר להשיגם60. וכמו הצורך באויר, מזון, לבוש ובית – הנה הלבוש בקל יותר להשיגו מאשר קנין או בנין בית, מזון קל יותר מלבוש, ואויר שנצרך ביותר להאדם (כמרז"ל61 על כל נשימה ונשימה שאדם נושם צריך לקלס לבורא מ"ט כל62 הנשמה תהלל י-ה כו'), מזומן תמיד, בלי טרחא מצד האדם כלל.
וכמו שהוא בצרכי הגוף, כן הוא בצרכי הנפש: המצוות שהנשמה מוכרחת וזקוקה להם ביותר, בנקל יותר לקיימם. ובנדו"ד: שתי המצוות משלוח מנות ומתנות לאביונים (מכיון שהם עיקר בענין הפורים), בנקל יותר לקיימם משאר המצוות דפורים.
קריאת המגילה – הרי צורך במגילה כשרה, בעל קורא (עד שכפרים מוכרחים להקדים מפני זה כו'63). קרה"ת – נוסף על הנ"ל – צ"ל בעשרה דוקא. אמירת ועל הנסים – זקוק לסדר תפלה, או לסעודה המחויבת בברהמ"ז וברהמ"ז. ומכש"כ איסור תענית והספד וחיוב השמחה וכו', אשר ה"ז תלוי ברגש הלב, ועיקר הציווי הוא (כמו במצות ואהבת64) שיתבונן במוחו בענינים המביאים לשמחה ושוללים ענין התענית וההספד (גם כשמצד עצמו – לולא האיסור – הוא במצב של תענית והספד). משא"כ במשלוח מנות ומתנות לאביונים, אין צריכים להכנות (אפילו ברכה בפני עצמן אין בהן), ובנקל מאד לקיימם, וכשנותן שתי מנות לאדם אחד, ושתי פרוטות לשני אביונים, פרוטה לכל אביון, יוצא ידי חובתו.
יב. אף שמצד עצמן, בנקל יותר לקיים מצוות אלו משאר המצוות, כי עיקר הן ביותר וכנ"ל – מ"מ, מטעם זה עצמו, מתנכל היצה"ר בכל מיני תחבולות, שלא יקיימו מצוות אלו. ולכן, אפילו כמה מאלה שמהדרים בשאר המצוות דפורים, הזניחו מצוות אלו. ובנוגע לנוער, בנים או בנות – רבה העזובה, וד"ל.
ולכן החובה (והזכות) להשתדל ביותר, ובפרט אלו שיש להם השפעה בסביבתם, ולפרסם בכל מקום שידם מגעת, גודל מעלת מצוות אלו, ואשר בנקל מאד לקיימם. ואשר כל אחד ואחת שהגיעו לגיל מצוות מחוייבים בהם. ולא עוד אלא שגם הקטנים והקטנות שהגיעו לחינוך, יקיימו בעצמם מצוות אלו. ובודאי ובודאי אשר תצליח ההשתדלות ויתוספו המונים המונים מישראל – לקיים המצוה.
יג. ובאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא – קיום מצוות אלו ע"י הקב"ה, שישלח מנות לרעהו – ישראל, אלו שנקראים אחים ורעים להקב"ה65, ואפילו לאביונים – אלה הריקים מכל מעלה, שאין בהם לא טעם ולא ריח66 – יתן (וכל הנותן בעין יפה נותן67) להם הקב"ה מתנות68.
* * *
יד. בתפלת מנחה מתחילים לקרוא פרשת פקודי, שבאה מיד לאחרי פרשת ויקהל, וברוב השנים הרי הם מחוברים – פרשה אחת69.
הנקודה של פרשת ויקהל היא – ציווי משה לישראל על עשיית המשכן. והנקודה של פרשת פקודי היא – שבנ"י בנו את המשכן עד לשלימותו, עד אשר "שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן"70.
וההוראה מחיבור פ' ויקהל עם פ' פקודי71:
בין ציווי הקב"ה למשה אודות עשיית המשכן וכליו (בפ' תרומה ותצוה) וציווי משה לבנ"י אודות עשיית המשכן וכליו ועשייתם בפועל (בויקהל ופקודי), יכול להיות לפעמים דבר שיפסיק ויפריע בזה – הענינים שאודותם מדובר בפ' תשא72. אבל כאשר הציווי נמשך כבר למטה ע"י משה רבינו (בפ' ויקהל), אזי נשלמת מיד עשיית המשכן וגמר ההמשכה (חיבור ויקהל-פקודי).
וברוב השנים שתי הפרשיות הן מחוברות – "ואזלינן בתר רובא"73. אפילו בשעה שהיצה"ר מתערב באמצע ויכול להיות נמשך עוד כמה ימים, מ"מ, אין ענין אחר בינתיים – שהרי לא ידח ממנו נדח74, וכאשר הענין רק נתגלה ע"י משה רבינו "ואתפשטותי' דמשה בכל דרא ודרא"75, בודאי יבוא הענין לידי פועל. ציווי של משה לישראל – הרי הציווי עצמו הוא גם הבטחה76, שבודאי יבוא הענין לידי פועל, והיינו, שבודאי תהי' העבודה של בנ"י, ובודאי תביא שיהי' "כבוד הוי' מלא את המשכן"77.
וכיון78 שכל הענינים דעשיית המשכן וכו' צריכים להיות בשמחה, והשמחה צריכה להיות גם מצד הגוף (כמו בשבת שצריך לענגו בבשר שמן ויין ישן79) – יתן השי"ת שהענינים שלמעלה מעלה עד אין קץ – הבחי' ש"לא יכול משה לבוא אל אוהל מועד גו'"70, למעלה גם ממדריגת משה – יומשכו למטה מטה עד אין תכלית (כמבואר בהמשך יום ההילולא80), ותהי' השמחה פנימית בגילוי למטה מעשרה טפחים.
הוסיפו תגובה