הכל התחיל בין יום הכיפורים לסוכות. היה זה יום שני כשהגעתי כהרגלי ללמד את השיעור הקבוע במדרשיית "בית שושנה" הממוקמת ברחוב ברנר במרכז תל אביב. זוהי מדרשה לבנות שרוצות ללמוד ולהעמיק בתורה, בחסידות וביהדות, לחוות יחד חגים ושבתות; מדרשה שהיא בית ואפילו יותר מכך לבנות הלומדות בה.

כשנכנסתי לחדר ההרצאות ראיתי שבין כל הבנות יושבת מישהי לא מוכרת. אמרתי לה שלום, שאלתי לשמה והתחלנו את השיעור. מכיוון שהשיעורים אצלי תמיד מאוד פעילים וכולם משתתפות ומשתפות הבנתי מבין השורות שזו כנראה הפעם הראשונה שבה היא מגיעה לשיעור יהדות כלשהו, ואכן בסיום השיעור פנתה אלי יהל (שם בדוי, כמובן) ושאלה אם יש לי כמה דקות בשבילה. היא סיפרה שהיא נוסעת לחו"ל לצורכי עבודה (שפית במקצוע), ומכיוון שביום כיפור חוותה חויה רוחנית מאוד עוצמתית כשלראשונה צמה והשתתפה בתפילות בבית הכנסת, היא הרגישה שהיא חייבת לדעת קצת יותר על היהדות ועל המצוות לפני שהיא נוסעת לחול ומתנתקת שוב, כדבריה. כך היא מצאה אותנו באינטרנט והגיעה.

היא ישבה עם דף ועט, ויחד עברנו על הדברים החשובים: מודה אני בבוקר, שמע ישראל בערב, ברכות שהיא רצתה לדעת, את כולם כתבה מילה במילה על הדף, הכל היה לה חדש לגמרי. עבורי היו אלו רגעים מאוד מרגשים, רגעים בהם ראיתי כיצד הנשמה אומרת את שלה.

לפני שנפרדנו הצעתי לה לבא אלינו בליל החג לארוחה בסוכה. בליל החג הופיעה יהל בביתנו לבושה בחגיגיות כיאה למעמד ובידה עציץ יפהפה בו צומח סחלב. היא הניחה אותו על הפסנתר, ומיד הצטרפה בטבעיות לאורחים הרבים והמגוונים. כמו כולם היא העלתה דברים לסוכה והורידה דברים מהסוכה, השתתפה בארוחה, סיפרה קצת על עצמה, היה נראה שמאוד נהנתה והבטיחה שתבוא שוב בהמשך החג. בעיקר היא התעניינה בשיעור שהיה אמור להתקיים בחצות הלילה, בליל הושענה רבה.

חיכיתי לה אך היא לא הגיעה. אחרי יומיים שלחה הודעה מתנצלת וכתבה שלא הרגישה טוב, ומאז לא שמעתי ולא ראיתי אותה יותר עד עצם הרגע הזה.

רק הסחלב נשאר במלא הדרו בסלון הבית, ואני, אוהבת צמחים שכמוני, החלטתי שהפעם אשתדל לשמור עליו ולגדל אותו כמו שצריך כדי שלא יקרה מה שקרה לסחלב הקודם שקיבלתי שנבל מהר מאוד כיוון שלא ידעתי כיצד לטפל בו.

פניתי לללי, שכנתי המקסימה ומלאת הנסיון שביתה מלא בפרחים, וקיבלתי ממנה הנחיות ברורות כיצד להשקות, מתי להשקות ומה המיקום הטוב ביותר. הפעם החלטתי שאשמור על הסחלב ואדאג שהפרח שלו ישרוד לאורך זמן. השתדלתי למלא את כל ההוראות ולהקפיד לעשות כל מה שצריך כדי שיגדל. עמדתי בהחלטה, והייתי מאוד גאה בכך. גם התינוק המתוק שנולד לנו בשעה טובה כשבועיים אחרי סוכות וכל שאר המשימות האינסופיות שאני מחויבת להם ב"ה ביום יום לא מנעו ממני להמשיך ולשמור על הסחלב שאכן גדל ופרח וגרם לי שמחה גדולה.

בכל פעם שראיתי אותו ניצב על הפסנתר על יד החלון (כן, הוא נשאר שם מאז שהגיע) הוא היווה עבורי הוכחה ניצחת שמה שרוצים – אפשרי!

ואז יום אחד התעכבתי מעט והגעתי הביתה אחרי ששלושה מהבנים שלי כבר שבו מהלימודים, כך שהגעתי ישירות אל בית סוער במיוחד, מיד נשאבתי אל תוך שיגרת הצהריים הברוכה של שיעורי בית, ארוחת ערב מקלחות וכל השאר, ואז תוך כדי שאני מרימה את אחד המשחקים שהיה על הרצפה, אני רואה שעל ידו מונח משהו לבן, בלתי מזוהה. הרמתי, התבוננתי וגיליתי שאני מחזיקה ביד לא פחות ולא יותר מאשר את פרח הסחלב!

מיד פניתי לבדוק את העציץ, לוודא אם אינני טועה... ואכן כך: יש עציץ, אין סחלב.

הסתכלתי סביב, ניסיתי להבין מה קרה. אחד משלושת הבנים שהקדימו להגיע הביתה ראה את הסחלב בידי ואמר מיד: "זה לא הם." – "אז מי?" שאלתי. – "זה אני" הוא ענה בפשטות. "שיחקנו כדורגל והכנסתי גול, בדרך הכדור הוריד את הפרח הזה, אבל העציץ לא נשבר אז זה לא נורא, נכון?" כך הוא אמר בתמימות ובכנות.

אם ברגע הראשון הצטערתי על שכשלתי במשימה שהועדתי לעצמי, וכעסתי על שכל ההשקעה ירדה לטמיון, תפסתי פתאום שלא רק שזה לא נורא: זה נפלא, זה האושר הגדול ביותר, אושר שאני צריכה להודות עליו בכל רגע ורגע. ברוך השם שיש ילדים, וברוך השם שיש בית לגור בו ואפילו עציצים, וברוך השם שהילדים בריאים ושלימים ויכולים לשחק בכדור בכל המרץ ולהעיף סחלבים, וברוך השם על כל כך הרבה דברים נפלאים שמקיפים אותנו ונראים כאילו מובנים מאליהם...

היה זה רגע של הארה שעזר לי להבין שעלי להודות על הכל ושכלום לא בידי, וגם אם אשקיע המון אין כל הבטחה שאכן ההשקעה תביא לתוצאה שאני שאפתי אליה.

אם כך – חלפה בי המחשבה – אז אין צורך להשקיע בכלום? הרי ממילא אין כל הבטחה שההשקעה תשא פירות?

חשבתי קצת על העניין והגעתי לתובנה שאמנם אנו כבני אדם לעולם לא נוכל לדעת מה תהיה התוצאה, אולם עלינו להשקיע בדברים בהם התהליך עצמו הוא תורם וחשוב. אם נשקיע בכסף אף אחד לא יוכל להבטיח לנו מה יהיו התוצאות, ואם יסתבר שהם לא היו כפי שרצינו אז כל מה שהשקענו ירד לטמיון ולא הותיר זכר (אלא אם כן השתמשנו בכסף שהיה לנו כדי לסייע לאחרים, אז זה כבר סיפור אחר). אם נשקיע בטיולים ובהנאות, אף אחד לא יוכל להבטיח לנו שאכן נהנה ויהיה מוצלח, ובמידה והתוצאה לא תהיה מהנה כפי שחלמנו, ייסתבר לנו שכל ההשקעה ירדה לטמיון.

לעומת זאת אם נשקיע בילדינו, אף אחד לא מבטיח לנו שהתוצאה תהיה כמו שתכננו ורצינו, אולם ההשקעה כשלעצמה היא כולה רווחית – גם אם התוצאה שונה מהתוצאה לה ייחלנו. כך לגבי לימוד: אף אחד לא יכול להתחייב מראש שאם נלמד כך וכך התוצאה תהיה כך וכך, אולם תהליך הלמידה עצמו הוא כל כך חשוב עבורנו שבפועל במקרה זה התהליך הופך למטרה. וכך לגבי קיום רצונו של הקדוש ברוך הוא עלינו להשקיע ולעשות כמה שיותר כדי לקיים את הרצון האלוקי הדורש מאיתנו קיום של תורה ומצוות, התוצאה המיידית הרבה פחות חשובה, מה שחשוב הוא דווקא התהליך עצמו.

כל המחשבות האילו היו עבורי הכנה נפלאה לט"ו בשבט – ראש השנה לאילנות, תזכורת מצוינת לכך ש"האדם עץ השדה." כל מי שעוסק בעבודת האדמה יודע ומרגיש בכל רגע כיצד התהליך אינו משפיע כלל על התוצאה. התוצאה היא בידי שמים. האלוקים משנה את מזג האויר, מוריד גשמי ברכה ועובד האדמה יודע שבנוסף לתהליך הארוך והמייגע של החרישה והזריעה וכל השאר, הוא חייב ומוכרח להתפלל כל הזמן כדי שהתוצאות יהיו משביעות רצון, והתבואה תגדל באופן הרצוי.

אנו משלים את עצמינו שהכל בידינו, הכל בשליטה, מתכננים תוכניות, מחליטים על תהליכים, ושוכחים שבדיוק כמו העץ התוצאה אינה בידינו. עלינו להשקיע ולעשות אך לרגע לא לשכוח שבכדי להגיע לתוצאה הרצויה עלינו לשאת עיניים לשמיים בדיוק כמו שעושה החקלאי ולהתפלל לאלוקים שיסייע לנו בהכוונה לתהליכים הנכונים ובהגעה לתוצאות הטובות ביותר עבורנו. ורק הוא יודע מה באמת טוב עבורנו.

*

העציץ בלי הסחלב נותר על הפסנתר, הוא מזכיר לי בכל פעם שאני רואה אותו להשקיע בדברים החשובים באמת, להודות על כל השפע שעוטף אותנו ולהתפלל שנזכה לטוב ביותר עבורינו כפרט ועבור כולנו כעם אחד שזקוק לגאולה כעת יותר מאי פעם.

ואולי יום יבוא ויהל תפתיע אותי שוב במדרשה אחרי שתשוב מחו"ל, אז בודאי אשמע את המשך הסיפור שלה ואוכל לספר לה את סיפורו של הסחלב ואת התובנות שהביא בעקבותיו.

ט"ו בשבט שמח, פורה ופורח!