כהורים, אנו יודעים יותר מילדינו. אנו מבוגרים וחכמים מהם. יש לנו יותר ניסיון, והניסיון הזה תכופות עושה אותנו למעשיים יותר, לפיקחים יותר מבחינת דרכי העולם.
מתוך רצוננו לעזור לילדינו, תכופות אנו נוטים לחלוק עמם את הידע הזה, לתת להם עצות, או פשוט לומר להם מה שאנו יודעים, כשאנו חושבים שהדבר יעזור להם.
אולם, כאשר אנו מהרהרים על החיים שלנו, אנו עשויים לגלות שלקבל את הידע של אדם אחר, לשמוע על החוכמה שצבר מתוך ניסיונו, אינו הדבר שעזר לנו ביותר. במקום זאת, העדפנו לגלות את האמת בעצמנו, ואנו מעריכים דווקא את אותם אנשים שעזרו לנו בתהליך הגילוי הזה, במקום להפריע לו.
כהורים, יש לנו תפקידים רבים, וישנן הרבה צורות של מערכות יחסים אפשריות אתם. על אלה נמנות מערכות יחסים כשל מורה, מדריך ומנטור, ידיד, עמית, רע ותומך. עלינו לרקוד בעדינות בין הווייתנו כערוצים להעברת חוכמה, סמכות ומשמעת, תוך שאנו נשארים מעיינות של אהבה ללא תנאי, של חום ושל קבלה עבור ילדינו.
אני מאמין שתפקידים אלו משלימים ולא סותרים זה את זה. היותנו קרובים לילדינו לא מחליש את הסמכות שלנו. פיתוח ידידות לא יפחית את מידת הכבוד שלהם כלפינו. קבלתם כמו שהם לא מונע את ההזדמנות להשתפר, אלא זהו עניין של תזמון ושל הבחנה דקה, של היכולת להבין איזה היבט של מערכת היחסים שלנו אתם מתאים ויועיל ביותר בכל הזדמנות שמופיעה בחיינו, בכל רגע נתון.
מתוך שאיפתנו ללמד את ילדינו ולהדריך אותם, אנו עלולים לדלג מהר מדי על שלב חיוני אחד: להכיר אותם ולקבל אותם כמות שהם, כולל האופן בו הם רואים ומבינים את העולם שסביבם. בלי צעד זה, אנו עשויים לגלות שמאמצינו לחנך את ילדינו ולהדריכם, לא זו בלבד שהם עקרים וחסרי תוחלת, אלא שהם גם יוצרים התמרדות מצד הילד. הכרת בננו או בתנו וקבלתם כמות שהוא או היא, בחינה ביחד עם הילד/ה כיצד הם רואים את העולם, שיתופם בתחושה הדדית של פליאה אודות הדרכים הרבות בהן ניתן לראות ולהבין את העולם – כל אלה יסייעו למאמצינו לחנך ולהדריך, ובעת ובעונה אחת אף יקרבו אותנו אל ילדינו.
במקום לראות את ילדינו ככלים ריקים הממתינים שימלאו אותם, ואותנו עצמנו – כמעיינות נובעים של ידע הממתינים בקוצר רוח למלא אותם (את ילדינו) בידיעות ובחוכמה, בואו נעמיד פנים לרגע, שלילדינו יש מידה שווה של ידע ושל ניסיון משל עצמם. ולמרות שאנו אולי איננו כלים ריקים, בואו לפחות נהיה ריקים מתפיסות מוקדמות לגבי מי הם ומה הם יודעים, וניגש לילדינו מתוך סקרנות אמיתית ותחושת פליאה.
ילדים לא תמיד עושים רושם הגיוני, לא תמיד קל להבין אותם, ועם זאת, בדרך כלל ישנה משמעות כלשהי הקיימת בבסיסו של מה שממבט ראשון עשוי להיראות כשטויות. אם אתם כהורים תאמינו בכך, שיחתכם עם ילדיכם תכוון לגילוי המשמעות הזו, ההיגיון הזה, החבויים מתחת למילים שבהן הם משתמשים. כשתעשו זאת, תיכנסו להרפתקה מקסימה של גילוי מה וכיצד חושב ילדך וכיצד הוא או היא מבינים את העולם. ואם תהיו מסוגלים לעשות זאת בלי לתקן את מחשבותיהם, תמצאו עצמכם במסע עמוק יותר ויותר לתוך מציאותו של הילד כמות שהיא, ותתחילו להכיר אותו בתור מי שהוא ולראות את העולם כפי שהוא רואה אותו, ללא קשר לשאלה, אם דרך ראייה זו תואמת תחושת מציאות כלשהי של אדם מבוגר.
לפיכך, מרכיב חיוני אחד למסע הזה לתוך עצמיותו הפנימית של ילדך הוא סקרנות אמיתית ביחס למי הוא ילדך. סקרנות זו משוחררת ממניעים סמויים והיא נובעת מתוך אהבה ואכפתיות כלפי ילדך ומתוך חיזוק העובדה שהמציאות עבור שניכם היא יותר עניין של השקפה ודרך התבוננות מאשר עובדה מוצהרת. במלים אחרות, העולם הוא מה שאנו עושים ממנו. מה שאנו רואים וחושבים במציאות תלוי תכופות בעדשה הייחודית שדרכה כל אחד מאתנו רואה את העולם.
מה שאתם מחפשים, זה פשוט להציץ אל תוך העולם דרך העדשה של ילדך. זו תהיה עדשה שאין דומה לה. כל אחד מאתנו, ילד ומבוגר כאחד, רואה את העולם ומבין אותו באופן ייחודי.
האם דבר זה יבנה אמון וקירבה? הבט ביחסיך עם האנשים שסביבך. בסביבה מקבלת, עם אנשים שבאמת סקרניים ביחס לאופן שבו אנו רואים את העולם ושמעודדים אותנו לשתף אותם במה שאנו חושבים – מי מאתנו לא ירצה לשגשג ולשפוע מכל טובו? לעתים קרובות, תשומת לב כזו מחמיאה לנו ומעניקה לנו תחושה נעימה שדעותינו והשקפותינו הן דבר מבוקש שמעריכים אותו.
ילדים אינם שונים במובן זה. גם הם יפרחו באור המחמם של סקרנותכם האמיתית והעניין האמיתי שתגלו בהם, של הקבלה וההערכה שאתם רוחשים כלפיהם וכלפי השקפת עולמם. הם יחושו לא רק את העניין והאכפתיות שלכם, אלא גם את הזכות הנפלאה לשתף בחוויותיהם ובהשקפת עולמם מישהו שהם אוהבים ושאוהב אותם.
האם אתם תתעשרו מכך? בוודאי ובוודאי. שכן, אחת ההנאות הגדולות של מסע התגליות הזה, הוא מתנת ההשתתפות בעולמו של אדם אחר. דומה הדבר, כאילו נותנים לך את היכולת לראות את העולם דרך עיניים חדשות, לגלות עולם שהוא אותנטי ממש כמו זה של, ועם זאת, שעד כה היה לחלוטין בלתי מוכר לך. אינך מגלה את עולמו של ילד, אתה מגלה את העולם כפי שילדך חווה אותו, וזה עולם אמיתי ממש כמו זה שלך או כמו זה של בעלך, של אשתך או של החבר הטוב שלך. זה עולם רענן כמו עולמו של רמברנדט, מרחיק לכת כמו עולמו של איינשטיין, בלתי רגיל כמו עולמו של ואן גוך, מבעית ומקאברי כמו עולמו של אדגר אלן פו. יש לו הרמוניה ולוגיקה משלו, אם רק תוכל להשתהות די זמן כדי לשמוע ולהבין אותו.
מספר אב אחד:
כשהביט בני החוצה מחלון חדרו, הוא ראה עץ שענפיו נעים בחוזקה קדימה ואחורה.
"איך העץ מניע ככה את ענפיו?" הוא שאל.
בלי לקום מכיסאי, ובלי להסיט את עיניי מן הספר שלי, התחלתי לענות לו, "בן, העץ לא מזיז את הענפים. הרוח מזיזה אותם..." אך עוד בטרם יצאו המלים מפי, תפסתי את עצמי. במקום זאת, קמתי מכיסאי והלכתי אל החלון כדי להצטרף אל בני. הבטתי בעץ. מתוך חדרנו, מאחורי החלון, לא יכולתי לא להרגיש ברוח ואף לא לשמוע אותה. ראיתי במקום זאת עץ שענפיו נעים בדממה, וחשבתי לעצמי, שמתוך החדר, איך יכולתי להיות כל כך בטוח שענפיו נעים בגלל הרוח, ולא מתוך עצמו?
כאשר עמדתי שם ככה, ובני הביט בעץ, נעשיתי מרותק לתנועת הענפים, לנצנוץ העלים. תודעתי נעשתה שקטה ונעשיתי פחות בטוח בעצמי מה גורם לענפים לנוע. האם זו הרוח, או שאולי זו איזו תנועה אקספרסיבית עצמאית כלשהי של העץ?
"אני רואה למה אתה מתכוון", אמרתי לבני. "התנועה של העץ יפה מאוד".
"אתה חושב שהעץ רוקד?" הוא שאל אותי.
"למה שהוא ירקוד?" שאלתי.
"אולי הוא שמח כי השמש זורחת", הוא אמר.
"אולי", אמרתי.
"או בגלל שהגיע האביב וכבר לא קר", הוא הוסיף.
"אולי", אמרתי.
"כאשר המשכנו להסתכל על העץ ביחד, גם אני התחלתי להבחין בריקוד של העץ. נהניתי מתנועת הענפים אנה ואנה, וראיתי ניואנסים שלא הבחנתי בהם קודם לכן. היה נדמה שלתנועה יש מקצב משלה, ראשית חזק ורב עוצמה, לאחר מכן – קליל ועדין, ולאחר מכן שוב עז, לעתים אלים כמעט.
"העצים הם חיים?" שאל בני.
"כן," השבתי לו, "הם חיים".
"האם הם מרגישים דברים?" הוא שאל.
"אני לא יודע", הוא אמר. "למה אתה שואל?"
"כי העץ הזה נראה שמח", הוא אמר. "עץ יכול להיות שמח או עצוב?"
"למה אתה מתכוון?" שאלתי.
"בחורף, העצים נראים עצובים", הוא אמר. "הענפים שלהם תלויים למטה, ונראה שקר להם ושהם בודדים. אבל עכשיו, שהעץ מלא עלים והשמש זורחת והציפורים מתעופפות, הוא נראה שמח".
"בוא נראה", אמרתי.
הבטנו בשקט בעד החלון. הסתכלתי בעצים אחרים ולמרות שגם הם נעו ברוח, כל אחד מהם נע בקצב אחר, ודומה היה שכל עץ מביע בתנועתו דבר-מה ייחודי ומיוחד. לא כל עץ רקד.
"תביט בעץ האלון הגדול שם", אמרתי. "מה אתה חושב שהוא מרגיש?"
"גם הוא שמח", הוא אמר. "אבל הוא לא רוקד כל כך הרבה. אני חושב שזה מפני שהוא זקן יותר, ואולי הענפים שלו כבר לא כל כך גמישים. או שאולי הוא לא כל כך נרגש למראה השמש והאביב. הוא פגש אותם יותר מדי פעמים קודם והוא כבר רגיל אליהם".
"כן", אמרתי וחייכתי בתוכי.
עכשיו גם אני כבר אהבתי את העץ. או לפחות, הרגשתי כל כך הרבה אהבה, שהיה זה בלתי אפשרי עבורי להוציא את העץ מכלל רגשותיי והתחלתי לתהות, אם העץ הוא זה שגורם לכל הרגשות הללו בתוכי? או שאולי הוא רק הזרז, כמו הרוח, שיצרה בתוכי מענה, בדיוק כמו שהרוח יצרה מענה ותגובה אצל העץ?
"אתה באמת חושב שהעץ רוקד?" שאלתי את בני.
"אני לא יודע", הוא השיב.
"אתה לא יודע?" שאלתי, מופתע מחוסר הוודאות הפתאומי שלו.
"אם הוא היה רוקד, הוא היה צריך מוסיקה", הוא אמר.
"אה, אני מבין", אמרתי. "הוא היה צריך מוסיקה".
ואז הוא אמר, "אבל אולי המוסיקה היא בתוך הרוח. אולי הרוח נושאת מוסיקה שרק העץ יכול לשמוע".
"כן, בן", אמרתי, "אולי הרוח נושאת מוסיקה שרק העץ יכול לשמוע".
והתחלתי לחלום על מדענים שיש להם אוזניים וכלים לשמוע את המוסיקה של הרוח ושמקשיבים להרמוניות המתחלפות שלה.
בני הפריע למחשבותיי ואמר, "אבא?"
"כן, בן".
"אני לא באמת אוהב את המורה שלי בבית הספר".
ואז דיברנו על זה זמן מה, בעודנו עומדים ליד החלון. ולמרות שלא יכולתי לדעת זאת בוודאות, הייתה לי הרגשה שהעץ מביט בנו עכשיו ותהיתי אם אנחנו – העץ, בני ואנוכי – מרגישים אותה שביעות רצון מן הרגע הזה.
הוסיפו תגובה