"קשה לי עם ההורות של בעלי, אני מרגישה שהוא קשוח מדי והרבה פעמים גם חסר סבלנות לילדים…" אמרה לי אישה יקרה בכאב "תמיד חלמתי שילדי יגדלו באווירה חמה, מפנקת ותומכת, אך אני מרגישה שבעלי הורס לי את זה".

*

פערים בחיי הזוגיות הם דבר נפוץ. אך כאשר ההבדלים נוגעים לגידול לילדים, לגישה ולאופן חינוכם, לא פעם הוויכוחים או החיכוכים נעשים אף חריפים וכואבים יותר. לפני זמן מה תיאר בפני אבא דואג את תחושתו לגבי ההתנהלות של אשתו. "אצלה הכל מותר! הילדים גדלים באווירה של הפקר, איזה מין ילדים הם יהיו?! היא ממש מזיקה להם!" ניכר כי הוא באמת היה מודאג.

הפערים בגישה ובהתנהלות ההורית עלולים להביא לאווירה מתוחה וביקורתית. כאשר כל אחד מהצדדים בטוח כי ההורות שלו הינה הדבר המדויק ביותר, ומתוך כך מנסה לשנות, להעיר ולהשפיע על הדרך שבה פועל הצד השני, אנו יוצרים לעצמנו מתכון בטוח למריבות. כיוון שאף אחד מאתנו לא אוהב לחוש שלא מרוצים ממנו, או כי מנסים לשנות אותו, בהערות ההדדיות אנו עלולים להזיק להורות או לזוגיות יותר מאשר להועיל.

מעבר לכך, כאשר אנו משדרים לבן הזוג חוסר אמון בתפקודו כהורה, אנו עלולים לפגוע גם באמון שלו בעצמו, ובכך להחלישו. "על כל מה שאני עושה עם הילדים יש לאשתי מה להעיר, אז אולי לא מתאים לי להיות אבא, ודי!" ציין בפני אבא פגוע. ההערות או אפילו השדר הפנימי של חוסר האמון מחליש את החיבור לטוב, לכוח וליכולת ולעיתים גם את הרצון. תובנה משמעותית נוספת הינה ההבנה כי אווירה של ביקורתיות בזוגיות פוגעת גם בילדים החשופים לכך, וחווים חוסר בטחון בבית.

אז מה כן?

קודם כל חשוב להבין כי פעמים רבות ההבדלים אינם מתבטאים דווקא בגישה, אלא במינונים ובאיזונים. אצל מרבית הזוגות שפגשתי התגלה כי שניהם מאמינים כי הורות חיובית כוללת בתוכה חום ואהבה, יחד עם גבולות וסמכות, אלא שההבדל מתחיל בשונות במינונים ובאיזונים כאשר כל צד נוטה להדגיש כיוון אחר. יתרה מכך, יש פעמים בהם הפער נובע מהקושי האישי ולא מהבדלי גישה. למשל אישה שמאמינה שצריך לענות לילדים בסבלנות, אך לא פעם קשה לה ליישם זאת. או בן זוג שמאמין כי לא נכון לאיים על הילדים, אך לפעמים הוא מאבד את עצמו ומתחיל לצעוק ולאיים. הבנה זו מחזקת אותנו בכך שהשונות לא נראית כל כך תהומית ומאיימת, וממילא קל יותר לעבוד יחד, לגשר ואף ללמוד האחד מהשני.

אחד העקרונות המשמעותיים ביותר בהתמודדות עם הדילמה ההוריות הזו הינה: את/ה תעשה/י את שלך! תהיי/ה את/ה האמא/האבא הכי טוב/ה שאת/ה יכול/ה להיות! כלומר, בואו ניקח אחריות אישית. במקום לכעוס, להעיר או להתעצב על אופן ההורות של בן או בת הזוג, פשוט לנסות ולהיות ההורה הכי איכותי שאני יכול.

באופן שכזה לא רק שבן הזוג לא מרגיש מואשם או מותקף, אלא שכעת יש לו גם בת זוג שניתן ללמוד ממנה בלי מילים.

נקודה עיקרית נוספת הינה ההבנה כי הדרך הטובה ביותר בכדי להשפיע על בן או בת הזוג היא דווקא דרך העידוד והפרגון לטוב שנעשה. כשאנו מעודדים ומשבחים מעשה חיובי אנו מחזקים גם את הרצון להמשיך ולפעול בדרך זו. הלחץ והביקורת כידוע עושים את ההפך. כך שפעמים רבות דווקא כשאנו מצליחים להרפות1 ומעניקים אמון ומרחב פעולה, אנו מאפשרים לכוחות החיובים להופיע, וגם אנו עצמנו מצליחים לראות את הדברים מנקודת מבט אחרת.

וזה הזמן לחזק גם את האמונה. האמונה כי בורא עולם ידע להתאים לילדים שלנו את זוג ההורים המתאימים להם במדויק. לא פעם, אחרי שנים, אנו מגלים כי דווקא השוני יצר איזון בריא וטוב עבור הילדים. ומה שנראה לנו אז כחוסר סמכותיות למשל, נתן לילדים תחושה של מרחב ועצמאות אישית.

ולסיכום נזכיר כי אנו הופקדנו כשליחים של בורא עולם לגדל את הנשמות היקרות הללו. וממילא תפקידנו הינו להשתדל, להתאמץ ולהתפלל שנזכה לעשות את הכי טוב שאנו יכולים בעבורם – וה' הטוב ירחם עלינו, שנצליח.