כשהיא קבעה את הפגישה היא אמרה לי שאין סיכוי שבעלה יבוא. הוא עובד, היא אמרה. אבל כשפתחתי את הדלת, היא עמדה שם יחד אתו.
יהודה ויהודית (שמות בדויים) נשואים 11 שנים. שלושה בנים ובת.
"אז מה מביא אתכם אלי"? שאלתי.
"הבן הבכור שלנו, נתן". היא ענתה. מסתכלת על בעלה מחזירה את המבט אלי ומחייכת במבוכה. "הוא משגע אותי" המשיכה יהודית. "מ ש ג ע" אמרה בהטעמה.
"הוא היה כל עולמי, והיום, היום אני...." נראתה מחפשת את המילים הנכונות, "אני... תראי" היא אמרה, "את לא מכירה אותי ושלא תחשבי שאני לא אוהבת אותו אבל אני אגיד לך את זה הכי פשוט ואמתי, אני ..." שתקה לרגע, נאנחה והמשיכה כמעט בלי קול. "אני לא סובלת אותו" .
שתקנו.
הבטתי ביהודה. הוא ישב שלוב זרועות. לרגע נראה לי מיוסר וכואב, לרגע נראה לי זועף וכועס.
הוא הרים את עיניו, הביט בי ואמר: "כואב לי על הילד הזה. כואב לי"
"גם לי כואב" הגיבה יהודית. "גם לי כואב. אבל הוא ממש הורס את המשפחתיות שלנו".
"תספרו לי על נתן", ביקשתי.
"הוא ילד סקרן, הוא הולך בשמחה אחה"צ כל יום לשיעור גמרא לילדים, חברותי".
"אכפת לו מהאחים שלו" הוסיף יהודה.
"אני יודעת שיש בו דברים טובים, אני רוצה שישתנה בשביל מה שהוא לא טוב, לכן הגענו".
"אף פעם אין לך סבלנות" העיר יהודה.
"כשאת כועסת על נתן, את אומרת לו שנמאס לך ממנו, שלא ייצא ממנו כלום, שחבל שנולד"?
היא צחקקה במבוכה "כן, האמת שכן".
"את גם אומרת לו כשאת כועסת, שאת לא סובלת אותו"? שאלתי.
"כן כן בדיוק ככה. ותאמיני לי" התקרבה אלי "אני אחר כך בוכה, אני כל כך מצטערת על זה. אבל מה אני אעשה" הרימה את קולה כשדמעות מציפות את עיניה, "אני לא מסוגלת לסבול את ההתנהגות שלו".
במהלך הפגישה הזאת והפגישה השנייה, יהודית סיפרה על 'מעלליו' של נתן.
הוא לא מוכן לשבת אתנו לסעודת שבת, הוא לא מוכן לעזור בכלום בבית, האחים שלו עוזרים והוא כלום, לא מוכן. מתנהג כמו ילד קטן. מציק, זורק דברים, לא מגיע אף פעם בזמן הביתה מחברים. מתחצף, לא לומד טוב בבית הספר".
"מתי פעם אחרונה חיבקת אותו"? שאלתי
"לא יודעת".
אחרי שתיקה קצרה היא הוסיפה "הוא כבר גדול".
***
גם אנחנו וגם ילדינו אף פעם לא מספיק מבוגרים בשביל לקבל חיבוק אוהב מאמא ואבא.
אף פעם. גם הורינו המבוגרים אף פעם לא מספיק מבוגרים בשביל לקבל חיבוק אוהב. גם בגיל 80 וגם אם אין כבר הורים, תמיד הם ישמחו לקבל חיבוק אוהב מילדיהם ומאנשים שונים שהם אוהבים.
תמיד. בכל גיל.
כי אי אפשר בלי מגע.
אי אפשר בלי חיבוק אוהב.
בכל גיל.
שאלתי את יהודית, אמא של נתן, למה שהילד הזה ירצה לעזור לה? למה שהילד הזה ירצה לשבת איתם בשולחן שבת?
ילדים מבינים את הדברים כפשוטם.
כשאמא אומרת לילד שלה שהיא לא סובלת אותו, הוא שומע בפשטות שהיא לא סובלת אותו.
ואם אמא שלי לא סובלת אותי, אז מה אני שווה בכלל.
ואם אני לא שווה אז מי יאהב אותי?
ובכלל, איך הוא יכול להיות פנוי ללמידה כשהוא מרגיש בודד בעולם ואשם בכל הצרות של אמא שלו?
והוא לא מרגיש שייך.
וברור שהוא מעדיף להיות בחוץ, למה שלא יחפש אהבה בחוץ (תחשבו על הפדופיל שיקלוט את זה).
***
"תחבקי אותו ותנשקי אותו" אמרתי לה.
"ככה סתם בלי סיבה. כשהוא עובר לידך בבית. תורידי את כל המשפטים המיותרים כמו: לא ייצא ממך כלום, בשביל מה נולדת, נמאס לי ממך, התייאשתי ממך, ותנסי להגיד לו מילים טובות".
בפגישה שבוע אחרי, שאלתי אותה אם חיבקה ונישקה אותו.
"וואו היה לי קשה" ענתה.
"כי?" שאלתי.
"כי קשה לי לחבק ולנשק כשאני כועסת".
***
אנחנו ההורים של הילדים שלנו. אנחנו ממש לא חברים שלהם.
האהבה שלנו אליהם לא תלויה בהתנהגות שלהם. והם לא יידעו את זה אם לא נגיד להם ונראה להם את זה.
אנחנו אוהבים את ילדינו. לנו זה ברור. להם זה לא ברור. ל א ב ר ו ר !!!
מה הפלא שילד שמקבל אהבה מותנית, מתנה התניות לאמא שלו ולסובבים אותו?
אם אני אעזור לך, מה תתני לי?
גרמת לי עוול? אני לא אשב איתכם בסעודת שבת!
התניות.
***
יהודית הגיעה לפגישה מחוייכת.
"השבוע חיבקתי אותו. סתם ככה. הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו. היה המום. אמרתי לו שאני אוהבת אותו.
"הצלחתי ברוב הפעמים להוריד משפטים מיותרים.
"כשבקשתי עזרה והוא לא רצה, במקום לכעוס אמרתי לו שחבל אבל אני מאמינה שפעם הבאה הוא יעזור".
קמתי וחיבקתי אותה.
"את יודעת", היא אמרה "זה לא פשוט לי" נאנחה. "זה לא פשוט לי".
"אני מאמינה לך" עניתי. "זה לא פשוט".
"ואת יודעת מה עזר לי"
"מה עזר לך"?
"כל הזמן אמרתי לעצמי את צמד המילים שאמרת לי: "אהבה ללא תנאי. ילד צריך אהבה ללא תנאי"
בין אם זה נח לנו ובין אם לאו, האחריות למערכת יחסים תקינה עם ילדינו, היא האחריות שלנו המבוגרים.
"במערכת יחסים בין אדם מבוגר לצעיר ממנו, בין אם זה הורה וילד ובין אם זה מורה ותלמיד, כישלון תקשורתי הוא תמיד בעייתו של מי שיודע יותר ולא של מי שיודע פחות".
כתוב תגובה