אחת הסיבות בגללן תפקיד ההורות קשה כל כך היא משום שהורים לכודים בסיטואציה פרדוקסלית. מה שכל ילד רוצה יותר מכל הוא להיות נאהב כמות שהוא. אולם, ההורה הוא גם מורה. משימתו של מורה היא לתרבת את הילד, להחדיר בו ערכים, לעצב גישות ולתקן התנהגות שלילית. איננו יכולים להניח לילדינו לצאת אל העולם כעצלנים מפונקים ואף לא כמציקנים חמומי מוח. אנו רוצים שהם יהיו חרוצים, אמינים, חסכניים, מתחשבים, סבלניים, מנומסים ומסודרים. אנו יודעים שהם זקוקים לתכונות הללו על-מנת להיות מאושרים ולשרוד בעולם לא קל. אם החדר שלה מבולגן ויש לה התפרצויות זעם על הקצוות המפוצלים שבשערה, מה יקרה כשהיא תצטרך להתמודד עם עבודה וילדים ובעל שאינו מושלם? אם הוא טורק דלתות כשהוא נרגז או מענה את אחותו הקטנה, כיצד הוא יתנהג כאשר אשתו תעצבן אותו בכל אחת מאלפי הדרכים בהן יכולים בני אדם לעצבן זה את זה?
הדחף של ההורה לשפר את הילד מתפרש תכופות על-ידי הילד כדחייה מצד ההורה. דבר זה הוא בלתי נמנע וזו אף הסיבה שבגללה ילדים רבים מתלוננים על הוריהם, "לא משנה מה אני עושה, זה אף פעם לא מספיק טוב בשבילם. הם אף פעם לא מרוצים. איכפת להם מהציונים שלי, לא ממני". כיוון שאנו רואים את פגמיהם ברור כל כך, הם שומעים מסר כפול, כלומר, "אני אוהב/ת אותך - אבל תמיד יש מקום לשיפור!" לכן הם מרגישים כל כך הרבה יותר שמחים וחופשיים בבתי חבריהם, שם אף צל לא מרחף מעליהם ומנסה לשנות אותם.
הורים צריכים להיות כמו אורתודנטים ולהפעיל על ילדיהם לחץ מתון מאוד, בדיוק במידה המתאימה – בסבלנות ובאהבה – כדי ליישר אותם, אך לא לחץ כזה שישבור את רוחם. הצמיחה מתרחשת מאוד לאט, בצורה כמעט בלתי נראית. כל קיצוניות – לחץ מופרז או פינוק והיעדר משמעת – מעבירים מסר של חוסר איכפתיות אמיתית. קשה להגיע לאיזון הנכון. אמנם ילד אחד עשוי לשגשג תחת גבולות נוקשים וציפיות גבוהות, הרי ילד אחר עשוי להרגיש חנוק ולא-אהוב.
הורים שתלטנים מדי דוחפים את ילדם להתאים לחלום שלהם, כמו לדוגמא שהילד יהיה תלמיד מבריק או שהילדה תהיה עקרת בית חרוצה להפליא. כדי להשיג מטרה זו הם לוחצים על הילד ללא הרף, בהיותם משוכנעים כי "אם לא אזרז אותו, אכריח אותו ללמוד ואעיר לו על כל שגיאה קטנה שהוא עושה, הוא לא יתעורר, יישאר עצלן ויאכל רק מזון קלוקל". הם מבקרים אותו כל הזמן ומענישים אותו כדי לגרום לו להשתפר. בשנים הראשונות נדמה כאילו השימוש בכוח מניב תוצאות. אבל הילד ששולטים בו יתר על המידה עשוי להפוך לאוטומט חסר מחשבה שאינו מסוגל למחשבה או לפעולה עצמאית ותמיד מחפש מקורות חיצוניים כדי להחליט מה לחשוב, מה ללבוש, מה לאכול או להגיד, תמיד חרד שהוא לא מצליח לחיות לפי האידיאל ושהוא לא נע מספיק מהר קדימה. אפשרות אחרת היא שהילד מתמרד ובז לסמכות מכל סוג שהוא. הוא מרגיש כי "כיוון שהם לא אוהבים אותי, אני אפגע בהם בכך שאנהג בדיוק הפוך ממה שהם אומרים. אינני יכול לחיות בשקר ולהעמיד פנים שאני אוהב את מה שאני שונא". כך או כך, הילד לעולם לא מפתח אישיות אותנטית אלא הוא פשוט מגיב לכוחות חיצוניים באורח עיוור – בצייתנות יתר או בהתנגדות מופרזת.
קשה להיות סבלניים. אך בדיוק כפי שפעוט לא ילך עד שכוח פנימי מסוים יאמר לו שהגיע הזמן ללכת, הרי בלתי אפשרי לזרז את התפתחותן של תכונות מסוימות, במיוחד אם הן מנוגדות לאישיותו המולדת של הילד. מטרתנו היא לעורר את רצונו הפנימי לרצות את מה שטוב ביותר עבורו, ולא בגלל כפייה חיצונית. אם מכריחים אותו להתפלל, למשל, הוא עשוי לא להתפלל כשההורים והמורים לא נמצאים בסביבה ולאחר מכן לשקר ולומר שהוא כן התפלל, כיוון שהוא תמיד התפלל אך ורק כדי לרצות אחרים או כדי להימנע מלקבל עונש. כאשר התפילה לא נובעת מרצון פנימי להתחבר לאלוקים, היא ריקה וחסרת משמעות. אם מכריחים ילד ללמוד כשהוא מרגיש טיפש ולא מצליח, ההורים עשויים להאמין שהדבר יגרום לו להשתפר בסוף, תוך שהם מתעלמים מן העובדה שהילד נושא בחובו מרירות הולכת וגוברת.
השיטה היחידה שעוזרת להחדיר ערכים טובים בילדים היא שיטת הניצחונות. זה אומר לגלות התלהבות לניצחונות הקטנים בהם הילד מצליח בתחומים בהם אנו רוצים לראותו משתפר. אז יהיה סיכוי טוב בהרבה שהוא יעשה מה שאנו רוצים, כיוון שהוא רואה שביכולתו להצליח. אם כל הזמן נתלונן על כך שהוא אוכל יותר מדי, הוא יאכל עוד יותר, כיוון שביקורת גורמת לאנשים להרגיש לא-אהובים, ותכופות הם מתמודדים עם הכאב הזה בכך שהם אוכלים עוד יותר. אבל אם נשבח אותו על "ניצחונותיו", כמו למשל שהוא מצליח לאכול שתי עוגיות במקום עשר, קיים סיכוי טוב שהוא יחוש גאווה על השליטה העצמית שגילה.
המפתח לצמיחה – כולל זו שלנו – הוא לשמוח בניצחונות הקטנים ביותר. כמו האורתודנט, אנו יודעים שאיננו יכולים לזרז דברים או לשנות את המבנה כולו. כעס רק ייצור תרעומת, טינה והתמרדות. כל הורה צריך לצעוד בשביל הדק שבין כבוד לילד כפי שהוא ומתן דחיפה עדינה שתעזור לו לנוע קדימה. נסו להפוך משימה חדשה או קשה למהנה או משעשעת. ילד ששונא לנקות יכול לנקות תוך שמיעת מוזיקה. אפשר לתת לו טיימר ולבקש ממנו לנקות רק 3 דקות בכל פעם, "על השעון". אם נחוש בוז כשאנו מדברים אל הילד או אם הוא מגיב בבוז לעצתנו, אזי זהו סימן שעלינו לסגת. זיכרו, הילד הוא אינדיבידואל ולא גוש חימר שאפשר לעצבו כך שיתאים לחלומותינו. אל תחשבו שזו משימה קלה – לכל הורה באשר הוא!
כתוב תגובה