רחל יקרה,

בני בן השבע מסרב לאכול. הוא רזה כמו מקל והדבר היחיד שמעניין אותו זה ספגטי. אני מודאגת שהוא לא מקבל מספיק ויטמינים ומינרלים ושהוא בררן מדי. האם יש לך רעיונות כלשהם?

תודה

רותי

רותי יקרה,

מסיבה כלשהי, נראה כי אמהות תמיד מודאגות שילדיהן לא אוכלים מספיק (או שהן מודאגות שהם אוכלים יותר מדי – צרה חדשה שלפני כמה עשרות שנים לא הייתה ידועה כלל). גם אני הייתי במקום הזה, ישבתי עם בני וניסיתי להכריח אותו לאכול "עוד ביס אחד מהשניצל". להכריח את הילד לאכול עשוי אולי להביא לתוצאות קצרות טווח, כלומר, הילד אכל עוד שתי נגיסות שניצל, אך בלי ספק אין זו שיטה שתשיג מטרות ארוכות טווח, כלומר, שילדך יאהב שניצל עוף ויאכל מאכל זה דרך קבע כשיגדל.

ככל שההורה דוחף, כך הילד מושך. זהו טבעם של החיים. אם אגיד לילדי בלי הרף "תאכל, תאכל, תאכל", הילד לא יאכל. ואם אומר לילד, "תפסיק לאכול כל כך הרבה, זה מספיק", חזקה על הילד שימצא דרכים לסחוב אוכל ולאכול אף יותר ממה שהיה אוכל בדרך כלל. אז איך אנו אמורות לעשות זאת? כיצד ניתן להשיג את המטרות שלנו, בטווח הקצר והארוך גם יחד?

ראשית: דעי מהי חובתך כאם

חובתך כאם היא להעניק לילד מזון מזין ולוודא שמזון זה זמין ונגיש לו. אם ילד רעב, הוא יאכל. (כמו כן, הייתי שואלת את רופא הילדים שלי, אם הילד באמת סובל מעודף משקל או ממשקל נמוך מדי, או שהוא רק נראה לי רזה או שמן מדי. אם הרופא אינו מודאג, גם את לא צריכה לדאוג). אם לא תמלאי את הילד בדברי מתיקה ובחטיפים, ולא תהיה לו ברירה אחרת, אני מבטיחה לך שבסוף היום הוא יוכל משהו שתתני לו.

זכרי גם, שלילדים יש קיבות קטנות! הם עשויים להזדקק לאכול מספר גדול יותר של ארוחות קטנות ביום. כמו כן, לפעמים ילדים כל כך פעילים ונהנים לשחק, שהם שוכחים לאכול. את יכולה לקרוא להם, להושיב את כולם ולומר "הגיע הזמן לארוחה". אין לך מה להכריח אף אחד. אם מישהו מהם רעב, הוא יאכל. אם לא, אז הוא לא יאכל, אבל עכשיו אנחנו יושבים ליד השולחן.

העניין אם כן אינו האוכל עצמו, אלא הפעילות. יש זמנים לאכול וזמנים לשחק. מצד שני, אם את מגלה שילדך סובל ממשקל יתר ואוכל כל הזמן, את יכולה לעשות את אותו הדבר ולומר לו, "הגיע הזמן לשחק. עכשיו לא אוכלים. אם אתה רעב, בוא נשב ליד השולחן ונאכל". אם הילד רעב, הוא זקוק לאכול. אם הוא אוכל מהר מדי ורוצה עוד, את יכולה להציע, "בוא ניקח כמה דקות לעכל את מה שאכלנו, ואם עדיין תהיה רעב, אשמח לתת לך עוד". כעבור דקות מספר, הוא עשוי להיווכח שהוא מלא, ושוב, במקום לעשות עניין מהאוכל עצמו, מתרכזים בלאכול לאט ולהקשיב לרמת הסיפוק הטבעית של הגוף.

שנית: חנכי

אם נכריח את ילדינו לאכול עוף ואפונה כי אנו מודאגות שהם לא מקבלים מספיק חלבון, אני מבטיחה לך שהם ישנאו את האוכל הזה והדבר יהפוך למאבק מתמשך. מה שתוכלי לעשות הוא ללמד את ילדייך על חשיבותם של ויטמינים ומינרלים. הסבירי להם, ברמה המתאימה לגילם, מה עושה ברזל לגוף ומדוע אנו זקוקים לסידן. הסבירי לילד מה יכול סוכר לעשות לשיניו ואת היתרון שבאכילת דגנים מלאים.

אני התחלתי להסביר לילדי על שומנים רוויים, צבעי מאכל וחומרים משמרים אפילו לפני גיל שלוש. הסברתי לו את חשיבות הסיבים הטבעיים והחיטה המלאה. באותה שנה, הוא אמר לגננת שלו שהציעה לו פיתה עשויה קמח לבן, שאנחנו אוכלים רק לחם מקמח מלא, כי "זה בריא ואנחנו רוצים להיות חזקים". בגיל חמש הוא הגיע הביתה עם ממתקים מבית הספק ושאל אותי, "אמא, יש בזה שומנים רוויים?" אם התשובה חיובית, הוא עצמו זורק את זה לאשפה. חנכי את ילדייך כדי שהם עצמם יוכלו לעשות החלטות נבונות.

שלישית: הירגעי!

אם ילדך מקבל ממתקים במסיבת יום הולדת ובבית הספר, אל תיקחי לו אותם ותגידי "לא, לא, לא, לא!" את תקבלי בדיוק את התוצאה ההפוכה ותגרמי לכך שהילד רק ישתוקק עוד יותר לממתקים.

יש לי שכנה אחת, שהילדים שלה מבקשים מילדים אחרים להחביא את הממתקים שלהם עבורם, כדי שהם יוכלו לאכול אותם כשאמא שלהם לא תראה, כי היא כל כך נוקשה בעניין אכילת סוכר. אני עצמי אף פעם לא מעודדת את ילדיי לאכול אוכל קלוקל ולא בריא, אך כל עוד הוא כשר, גם לא אאסור עליהם לאכול זאת. תמיד אקריא להם את המרכיבים (ראי לעיל בעניין החינוך) ואציע להם תחליפים לממתקים הללו. אם יהיו מוכנים לקחת אותם, נהדר. אם לא, אני נותנת להם לאכול את הממתקים. תשע פעמים מתוך עשר, הם אפילו לא אוכלים אותם, והאוכל הקלוקל הזה הולך ישר לאשפה (לשם הוא שייך). אני מגלה שככל שאני רגועה יותר, כך הם חושקים בו פחות.

כמובן, שאם לילדך יש אלרגיה או מצב רפואי כלשהו, אין כל תועלת ב"להירגע" ובמקרה כזה, עלייך לקחת ולהרחיק את האוכל הלא מתאים מילדך.

רביעית: החליטי באלו מאבקים להתמקד

כפי שאמרתי קודם לכן, אל תעשי עניין מאוכל. במקום זאת, עשי עניין מערכים. זה עתה בישלת ארוכה נפלאה וילדך מביט בה ואומר, "איכס, אני רוצה ספגטי". שוב, אל תתווכחי על העוף והאפונה, אך תוכלי ללמד את ילדך להתחשב באחרים ולשמוח במה שיש לו. במקום להכריח אותו לאכול את ארוחת הצהרים שלו, תוכלי לומר, "אמא עבדה קשה לבשל ארוחה מיוחדת, וזה מה שיש, ואם אתה רעב, תאכל, ואם לא, אז אל תאכל, אבל אני לא יכולה להכין משהו אחר".

את יכולה ללמד את ילדייך את החשיבות שבאמירת ברכה על המזון בטרם אכילתו, ובכך לרומם את המזון ולהפכו מפריט יומיומי לאמצעי להבאת יותר קדושה אל העולם.

ספרי לילדייך מהיכן מגיע המזון וכי אף פעם אסור לקחת אוכל כמובן מאליו. אחרי שאוכלים, אומרים עוד ברכה. שתי הברכות נותנות תודה לאלוקים על כך שיצר את המזון והעניקו לנו. דוגמא נוספת לשיעור שאפשר ללמדם היא: "בבית שלנו יש סדר, קודם הארוחה העיקרית ואחר-כך קינוח". אין צורך להזכיר באיזה מזון מדובר, שכן הערך אינו במזון עצמו, אלא בעובדה שבחיים יש סדר לעשיית הדברים.

חמישית: שתפי את ילדייך בהכנת ארוחות והיי סבלנית – זה יעבור כשהם יגדלו

שתפי את ילדייך בהכנת ארוחות ככל האפשר. אם ישקיעו בעצמם מאמצים בהכנת הארוחות, הם ירגישו מוטיבציה הרבה יותר גדולה לאכול אותן. תני לילדך לקלוף ירקות, או להכין מאפינס בריאים עם קישואים או בננות. תני לילדייך לבחור בתפריט שתכינו אם הוא נבון והגיוני ומתאים לכולכם. אם הם רוצים ספגטי שלושה שבועות ברצף, הם לא ימותו מתת-תזונה. תני להם ספגטי מחיטה מלאה עם רוטב עגבניות פשוט, ואחרי כמה שבועות זה יימאס עליהם והם ירצו משהו אחר. תוכלי לנסות לשים על הספגטי קצת גבינה צהובה מגוררת ולהפוך זאת לארוחה שלמה. השלימי בכדורי מולטי-ויטמין אם את מודאגת באמת וסגרי את העניין.

ששית וחשוב מאוד... תני דוגמא אישית!

עשי כמיטב יכולתך לאכול בריא בעצמך! אם תתני לילדייך דוגמא אישית, תהיה זו הדרך הטובה ביותר להעביר להם את המסר.

בתיאבון!

רחל