מה זה אומר להיות אדם שאי אפשר בלעדיו?

זו שאלה ששאלתי את עצמי במשך רוב שנות חיי. אולי לא בדיוק במילים אלו, אך תמיד הייתה לי הרגשה כזו שלחיי יש איזו תכלית ייחודית שמיועדת אך ורק לי ולא לאף אדם אחר.

אני זוכר בבירור את עצמי, בגיל עשרים ומשהו, יושב תחת עץ, נשען על הגזע ומביט אל היער. היה זה בוודסטוק שבניו-יורק. היו אלו ימים של הרהורים על החיים ועל הגורל, ימים של חופש – אינסוף אפשרויות.

הייתי צעיר, רווק ללא ילדים. לכסף לא היה כל משמעות. או שהיה קל לרכוש דברים, או שזה בכלל לא היה חשוב.

והנה אני יושב שם, יושב תחת העץ ותוהה לשם מה כל 'זה'. מדוע בורא העולם שם אותי על פני האדמה. מה אני אמור לעשות עם עצמי.

לא הייתי אז אדם דתי, לפחות לא באופן רשמי, אבל הייתי אדם רוחני. אפילו בילדותי, הייתי מאמין בסתר בבית חילוני. אך עדיין, בהשוואה לעכשיו, אינני יכול לומר שהייתי דתי, אף שבהחלט התעניינתי בתקשור עם יקום שהתעלה מעל לעצמיותי הקטנה והעלובה.

ובאותו הרגע, מתוך כל הבריאה, חשבתי על העץ שסיפק משען לגבי. חשבתי עליו והתחלתי לקנא בו. קינאתי בהיעדר הבלבול, קינאתי בו על כך שאין לו משבר זהות.

נראה היה שהעץ יודע בדיוק במה מדובר, וכי מטרתו אינה רק ברורה, אלא גם מועילה לעולם שסביבו, כולל אותי, זה שגבו נתמך על-ידי גזעו, שראשו נהנה מצל עליו ושגופו מתענג על האדמה השחורה הקרה ועל הדשא הירוק, שנשמר מן השמש החורכת על-ידי חופת העלווה שלו.

וכך עשיתי את מה שכל בחור צעיר במצבי היה עושה: התחלתי לשוחח עם אלוקים. השיחות הללו לא היו זרות לי. לא ניהלתי אותן על בסיס יומי כמו שאני עושה היום, אך קיימתי אותן באופן קבוע, והן תמיד היו מאוד עמוקות ונוגעות ללב.

ובשיחתנו זו, עשיתי את מה שתכופות אני עושה כשאני משוחח עם אלוקים: התלוננתי. שאלתי אותו למה הוא נתן לעץ הזה חיים מלאי תכלית בעודו מותיר אותי באפלה. ביקשתי שייתן לי בהירות מהו ייעודי בחיים לפחות כפי שהעניק לעץ. סיפרתי לבורא העולם שבדיוק כפי שאני יושב ורוחש הערכה לעץ, כך הייתי רוצה שיעריכו אותי, והייתי רוצה שיבטאו את ההערכה הזו בפניי במונחים פשוטים וברורים.

אם אני זוכר נכון, אני חושב שיותר מכל פשוט רציתי לדעת מדוע בורא העולם שם אותי כאן; שאדע מה עליי לעשות כדי להגשים את תכליתי בחיים.

לא הייתה כל התגלות באותו יום. בנקודה מסוימת התעייפתי מן הדו-שיח הזה, קמתי, ניערתי את מכנסיי והמשכתי בדרכי המבולבלת.

שנים חלפו. הרבה חיפוש ומציאה – וכן, עוד שיחות עם אלוקים שבשמים.

במהלך השנים הללו התקרבתי לתורה, גיליתי את תורותיהם של גדולי החסידות וללא ספק הרגשתי קרוב יותר מאי פעם לגילוי תכליתי. אך אם לומר את האמת, עדיין לא הייתה לי אותה בהירות צלולה כבדולח באשר לתכליתי וייעודי לה קיוויתי באותו יום שבו ישבתי תחת אותו העץ.

למעשה, רגע הבהירות אותו חיפשתי הגיע רק כעבור שנים, במשך התקופה בה עברתי טיפולי כימותרפיה. האמינו לי, במהלך חודשי הטיפולים הללו רציתי בבהירות הזו בעוצמה רבה יותר מזו שרציתי כל דבר אחר בחיי. זה היה לי חשוב במידה שלא תיאמן, חיוני לחלוטין, במהלך אותם ימי חולשה ופחד, להגיע להבנה כלשהי ביחס לשאלה מהי תכליתי עלי אדמות, לשם מה נשלחתי הנה, מה עליי להגשים כאן, מהי מהות היותי אדם שאי אפשר בלעדיו.

ראשית, הבה אספר לכם שאני כעת כמעט בן חמישים ושמונה [שורות אלו נכתבו בעיצומה של מחלה ממנה בסופו של דבר נפטר הכותב. המערכת]. יש לי ילדים משלי, וכסף אינו קל להשגה ואף אינו דבר זניח. החיים השתנו מאוד מאז אותם ימים שתחת-העץ-בוודסטוק, ואני אוהב כל טיפת שינוי שקרתה מאז.

אחד משבעת ילדיי הוא דובי, הקטן שבכולם.

בוקר אחד, לדובי הקטן היה משבר. הוא לא הצליח למצוא סרגל קטן עבור שיעורי הגיאומטריה. הוא חיפש אותו בכל הבית, איחר לבית הספר ובכה כי היה לו מבחן באותו יום, ואם לא יביא את הסרגל הקטן לא זו בלבד שהוא ייכשל במבחן, אלא שלא יוכל כלל לגשת אליו. הוא עמד בפני מה שעבורו נחשב למבוכה והשפלה גדולה.

עמדתי לאחר לתור שהיה לי בגלל הזמן שהשקעתי בחיפושים אחר הסרגל האבוד, אך הוא היה עצוב כל-כך ולא יכלתי לעזוב אותו.

לבסוף, אחרי בכי רב, החלטנו להרים ידיים, הבטתי בפניו הקטנים והעצובים והחלטתי להסיע אותו לבית הספר. אולי סרגל לא יהיה לו, אך הוא לפחות לא יאחר כל כך. קיוויתי שאוכל להסיע אותו לבית הספר וגם להספיק את הרכבת לתור אצל הרופא.

רצנו יחד במורד המדרגות, הוא עדיין בוכה בשל מה שעומד לקרות בבית הספר ואני נחפז ומקווה לא לפספס את הרכבת, אך בעיקר מרגיש ממש נורא בשביל בני הקטן והעצוב.

נכנסנו מהר לתוך המכונית, חגרנו את חגורות הבטיחות ובדיוק כאשר עמדתי להסיע את המכונית אחורה מן החניון – עצרתי. היה לי מין רגע שכזה. הבטתי בבני, לקחתי נשימה עמוקה וידעתי באותו הרגע שלא אספיק להגיע לרכבת ושאף אין בכוונתי לנסות להגיע אליה. במקום זאת, אני עומד לנסוע ישר לחנות הקרובה ולקנות לו את הסרגל הקטן שהוא זקוק לו. לאחר מכן אני עומד לקחת אותו לבית הספר, לחנות את המכונית, להיכנס פנימה ולדבר עם המורה כדי שלא יסתבך בגלל האיחור.

זה היה רגע צלול כבדולח ומרגע שההחלטה נעשתה, המשכתי בפעולות הללו בלי ספק או היסוס כלשהם.

כאשר סיפרתי לבני על ההחלטה שלי, הוא חייך, כיווץ את עיניו הקטנות במעין ניסיון כושל לקרוץ, הזדקף קצת במושבו והביט החוצה מן החלון אל העולם שזה עתה התבהר קצת.

ובכל זאת, זמן קצר אחרי שקניתי את הסרגל, דיברתי עם המנהל, נפרדתי מבני והתקשרתי מהסלולרי כדי לדחות את התור, החלו לתקוף אותי הספקות. בעודי נוהג חזרה הביתה, התחלתי לנזוף בעצמי בשל ההחלטה שעשיתי. איך יכולתי להחמיץ תור רק כדי לקנות לילד שלי את הסרגל הקטן והמטופש הזה שהוא צריך אותו בשביל מבחן המתמטיקה השבועי המטופש שלו?

כאשר עשיתי רוורס לתוך החניון שמול ביתי, חשתי סערה בתוכי ופשוט ישבתי שם זמן מה – ופתאום, משום-מקום, התחלתי לחייך, ואז החיוך שלי הפך לצחוק, ולאחר מכן הפך צחוקי לאור שבקע מתוך לבי והאיר עד לראשי.

קלטתי, שבעצם אני ממש גאה בעצמי על ההחלטה שעשיתי.

ברגע זה עשיתי את מה שכל אב במצבי היה עושה: התחלתי לשוחח עם אלוקים.

ושאלתי אותו: מי היה צריך אותי יותר ברגע זה? בשביל מי הייתה נוכחותי ותשומת לבי קריטית ביותר? מי עוד היה הולך וקונה לבני את הסרגל הזה? למי עוד היה איכפת בכלל?

אתה רואה, אלוקים, עד כמה ילדיי זקוקים לי? וכמה הם יזדקקו לי עוד שנים רבות?

האם אתה יכול לראות, א-לי היקר, שאני האב היחיד שיש לילדים שלי, ושבלי ספק, זהו תחום אחד בחיי בו ברור וודאי שאני בלתי ניתן להחלפה ושאי אפשר בלעדיי?

וכאשר המשכתי בשיחה זו וניסיתי לשכנע את הא-ל בכך שלחלוטין אי אפשר בלעדיי באופן מוחלט, וביקשתי שבזכות עובדה זו של היותי בלתי-ניתן-להחלפה הוא ירפא את מחלתי, הייתה לי הרגשה שהסרגל הקטן והטיפשי הזה מחזיק אותי בחיים.

מיום זה ואילך חדרו לחיי מודעות חדשה ותפילה מסוג חדש. התחלתי להבחין בתריסרי רגעים בהם אי אפשר בלעדיי, וככל שנעשיתי מודע לרגעים הללו, הייתי מקשר אותם אל אותה תפילה: אנא, א-לי, האם אינך יכול לראות כמה ילדיי זקוקים לי? כמה חשוב להחזיקני בחיים? רפא אותי.

תפילה זו הייתה מופיעה בכל פעם בה ילדיי ואני חייכנו זה לזה או נשקנו זה לזה לפרידה; כשישבנו ושוחחנו על חייהם או על הבעיות שלהם בבית הספר; כאשר הייתי משכיב אותם בלילה במיטתם או מתחבק עמם מתחת לטלית במהלך ברכת כוהנים; כשהיינו שרים בקבלת השבת או מדליקים נרות חנוכה; או כשהייתי הולך לבית הספר שלהם ומדבר עם המנהל.

היו אלה רגעים שאירעו מאות פעמים קודם לכן – רבים מהם הכילו דברים חסרי משמעות לכאורה, כמו סרגלים קטנים שהלכו לאיבוד או סיכות ראש שלא מוצאים אותן, רגשות פגועים, רגעי אכזבה, פתרון בעיה במתמטיקה. אלא שכעת, אלה הפכו לרגעים קריטיים, שכל אחד מהם מלווה בתפילה. עכשיו הם לוו על-ידי המודעות לתפקיד המכריע לחלוטין שהם ממלאים בחייהם של ילדיי ושלי היו אלה רגעים, כך אני מאמין, ששמרו אותי בחיים.

בתפילות הללו, אף שהיו קצרות ושקטות ובקושי ניתן היה להבחין בהן, ניסיתי נואשות לשכנע את הא-ל בכך שאני בלתי ניתן להחלפה, שאי-אפשר בלעדיי. כמו עורך-דין, אני טוען ומתחנן בפני בורא עולם בכל האינטנסיביות של אהבתי לילדיי, שברחמיו הגדולים ירשה לי להגשים את תכליתי במשך עוד שנים רבות.

שכן, אתם רואים, נעשיתי כמו עץ. ובדיוק כפי שהעץ הזה תמך פעם בגבי כאשר נשענתי על גזעו, כך כעת אני תומך בילדיי כשהם נשענים עליי. בדיוק כפי שהעלים הצלו עליי מן השמש הבוהקת, החורכת, כך כעת אני מעניק להם הגנה ונחמה בתוך עולם שלפעמים מאיים לשרוף את עורם העדין. ובדיוק כפי שחופת העלווה של העץ אפשרה לאדמה להחזיק די לחות כדי להזין את הדשא הירוק שמתחתיה, כך כעת אני מטפח ומזין את ילדיי במזון הפיזי, הרגשי והרוחני שלו הם זקוקים כדי לגדול היטב.

התפילה שלי בוודסטוק התגשמה.