התקפי זעם. הם מגיעים כמו סופות טורנדו, פתאומיים, מהירים והרסניים. אנחנו בחוץ, או בבית, בבית-הכנסת, או אפילו במסיבה, ופתאום קורה לבתי שזה-עתה-מלאו-לה-שלוש משהו בלתי-צפוי או מאכזב; ובשל גילה, אישיותה, מאמץ לבטא את עצמאותה, או מכל שלוש הסיבות הללו ביחד, היא פורצת פתאום בהתקף זעם הכולל צווחות מחרישות אוזניים.

בדצמבר האחרון, בעודנה בת שנתיים, הגיעו האפיזודות האלה לשיאן. באחת הפעמים היינו בקניון סמוך. היה זה מקום חביב על ילדיי, שכן יש בו קרוסלה, חנות חיות מחמד, ואזור משחקים – הכל באותו בניין. כיוון שהייתה זו עונת סוף השנה האזרחית, חילקה האחראית על המתקנים סוכריות על מקל לכל הילדים.

בטרם הספקתי לאותת לה שאין צורך לתת לנו ממתקים, הושיטה בתי בהתלהבות את ידה הקטנה. "אני מצטערת מאוד, קטנה שלי", אמרתי. "אנחנו לא יכולים לאכול את הסוכריה הזו כי היא לא – " ובטרם אמרתי את המלה "כשרה", הייתה בתי כבר שכובה פשוטת איברים על הרצפה הדביקה והמלוכלכת, רגליה בועטות וזרועותיה מכות בפראות על סביבותיה.

בהתחלה ניסיתי להעביר אותה לעגלה למען בטיחותה ובטיחותם של הסובבים אותה, אך לשווא. למרות היותה קטנה, היא חזקה וההתרסה והכעס שלה חיזקו אותה אף יותר.

כמה שבועות לאחר מכן, בחנוכה, הבאתי אותה ואת אחיה לפעילות של חב"ד שאירעה בתוך בית סמוך לבית מגורינו. בחוץ היה קר מאוד, כך שהמרחב החמים והנעים הזה היה בבחינת פינוק לכולנו. הייתי נדיבה שלא כהרגלי עם הממתקים, הפעילויות וכדומה, ונתתי לילדיי ליהנות מאווירת החג.

לבסוף, לאחר מספר התרעות, הודעתי שהגיע הזמן ללכת. לא צפיתי כל מחאה לכך, שכן נראה היה שבתי כבר מתחילה להשתעמם והתעסקה בחצאית שלי בהיסח הדעת. "אנחנו יכולים ללכת עכשיו לפארק?" היא שאלה בתקווה. "לא", הסברתי לה, "קר מדי בחוץ. אבל אולי נוכל ללכת לספרייה". ברגע שסיימתי את המלה 'ספרייה' היא כבר הייתה שוב על הרצפה, מתגלגלת, בועטת וצורחת שהיא רוצה ללכת רק לפארק הקפוא ולא לשום מקום אחר.

אני לא נכנעת להתפרצויות רגש כאלה. קראתי את הספרות הטוענת שיש להתעלם מן הילד הצורח ולהכיל אותו, וניסיתי לעשות כמו שצריך ולנהוג לפי עצה זו. אך לתדהמתי, גיליתי בזעזוע, ואפילו בתחושת אשמה מסוימת על כך שאולי לא חינכתי אותה היטב, שהתקפי הזעם הללו ממשיכים להתרחש. לכן, בעודי חווה את שלב הילדות של רגש קיצוני, הרי במקום לבוסס בעבר ועל מה אולי עשיתי שגורם לכך, אני מנסה לבדוק איך אוכל להבשיל בתור אם מתוך הסיטואציה הנוכחית.

קודם כל, אני יכולה להתאמן ב"מידה", תכונת אופי הכוללת סבלנות ואיפוק רגשי. בתחילתו של שלב זה, עקב בהלתי ומבוכתי, הייתי מגיבה באופן דומה לתגובתה של בתי. "קומי!" הייתי צועקת. "מה את עושה?" במהרה למדתי שזה בדרך כלל החמיר את המצב עוד יותר. לא זו בלבד שצעקותיה נעשו עוד יותר מחרישות אוזניים, אלא שאני עצמי נעשיתי כועסת ומרוטת עצבים, ותכופות הייתי מתבשלת ברוגז שלי הרבה אחרי שהאפיזודה חלפה כבר.

כיום, אני נושמת עמוק ומשתדלת להזיז אותה בצורה רגועה מן האזור, אם הדבר אפשרי. אם לא, אני פשוט מתמקדת במשהו ניטראלי במרחב, ורוכבת על הגל עד שהוא עובר. רק לאחר שהיא יצאה מחבלי המצוקה ומסוגלת להקשיב, אני מתחילה לבחון את התנהגותה ולאכוף את התוצאות ההולמות לה.

שנית, אני יכולה ליישם את המצווה לא לשפוט אחרים, במיוחד את הצופים בהתקף הזעם הזה וכן הורים אחרים הנאלצים בעצמם להתמודד עם ילדים צורחים. אף שאני רואה את עצמי כאדם הסולח די בנקל, הרי בימים שלפני שהיו לי ילדים, גם אני הייתי מסתכלת ברחמים על הילד הצורח ותוהה מה עשתה המשפחה כדי ליצור סיטואציה אומללה כל כך. עכשיו, כיוון שמצאתי את עצמי באותה סיטואציה שבעבר נהגתי להסתכל עליה מלמעלה, למדתי לראות את הצופים בהבנה ולגלות אמפטיה כלפי אחרים השרויים במצב כזה.

שלישית, וזהו הלקח הקשה ביותר, למדתי לראות את בתי כאדם ממשי בעל צרכים מסוימים. ימיי כבר אינם שייכים לי בלבד, אלא אני חולקת אותם עם מישהו שיש לו צרכים, רצונות ודעות שונים מאוד משלי. כשהיא הייתה תינוקת, או אפילו פעוטה קטנה, הייתי מתמרנת את הסיטואציה על ידי הרמתה על הידיים או נתינת חטיף או צעצוע שהיא אוהבת. כיום היא גדולה מדי וחזקה מדי, וכן מודעת מדי לדברים מכדי שאוכל להרגיע אותה באמצעות שינוי של הנוף הפיזי או משהו לאכול.

במקום זאת, אני נמנעת ממשברים רגשיים בכך שאני מנסה להבין את רגשותיה בסיטואציה מסוימת. אם היא מסרבת להתלבש בבוקר, אני מנסה לגלות את שורש ההתנגדות שלה במקום להסיק בצורה נחפזת שהיא סתם עושה בעיות. לעתים קרובות דרשתי ממנה משהו מהר מדי, והיא פשוט הייתה צריכה עוד כמה דקות כדי שתוכל לסיים משחק שהייתה שקועה בו או להשכיב איזו בובה לישון – פעילויות שחשובות לה לפחות כמו שלי חשוב לבשל ארוחת צהריים ולהכין את תיק החיתולים.

מרגע שהגענו לפשרה, היא בדרך כלל עושה ברצון את מה שביקשתי ממנה. אך אם היא לא עושה את הצד שלה בעיסקה, אני מציבה גבולות על ידי כך שאני דואגת לכך שיהיו תוצאות ברורות והוגנות למעשיה, כמו להפסיד חטיף שהיא אוהבת לקבל כשהיא חוזרת מן הגן. אמנם המעבר מתינוקת ופעוטה לילדה קטנה ובעלת רצון חזק היה קשה, אבל הודות לכך שלמדתי דרכו להבין את בתי, למדתי לשאת את השינוי הזה ואפילו לשמוח עליו.

אף שהתקפי הזעם שלה יותר נדירים עכשיו, דבר שאני בהחלט אסירת תודה עליו, אני משתדלת להמשיך ולדבוק בשיעורים שלמדתי דרכם. אני מקווה שכל שלב שילדיי יעברו, לא זו בלבד שיעזור להם לשגשג כבני אדם, אלא יעזור גם לי לגדול ולהתפתח.