שלום לך רחל,

חמותי לא מפסיקה למתוח ביקורת עליי ועל יכולתי כהורה. היא מעירה לי בלי קשר למה אני עושה, ולעתים קרובות גם בפני אנשים אחרים. אם אני נותנת לילדי עוגייה היא תגיד: "את לא חושבת שהוא קיבל מספיק סוכר להיום?" אך אם לא אתן לו עוגייה, היא תגיד בחריפות: "את באמת חושבת שזה הוגן לא לתת לו עוגייה כשהילדים האחרים מקבלים?" לעולם אי-אפשר לנצח אותה. מה עליי לעשות כשהדבר קורה בפומבי? עד עכשיו בחרתי לשתוק, אך אני חשה שאני עומדת להתפוצץ.

רנה ס'

ברוקלין, ניו-יורק

וסביר שאכן תתפוצצי. אם תמשיכי להיות הקדושה המעונה השותקת ולחייך כשאת מרגישה שחמותך משפילה אותך, את עשויה בסוף להגיד (או לצרוח) משהו שתתחרטי עליו.

הדבר הראשון שעליך להביא בחשבון הוא שבעוד את מפרשת את התנהגותה ואת הערותיה כביקורת, ייתכן שהיא באמת מנסה לעזור. לפעמים אנו נחפזים לחשוב שאדם מסוים רוצה ברעתנו, בעוד שלאמיתו של דבר הוא רק מחפש הזדמנות להרגיש שרוצים אותו וזקוקים לו. אינני אומרת שזה המקרה במצב שלך, אך תמיד כדאי לבדוק זאת.

הבה נעמיד את עצמנו לרגע במקומה של חמותך. את אשתו של בנה. את אמם של נכדיה. יש לך תפקיד מרכזי בחייהם של מי שחשובים לה ביותר. אולי היא נראית לך חזקה ומאיימת, אבל למען האמת סביר מאוד שהיא חווה אותך כחזקה ומאיימת.

אני סקרנית לדעת כיצד את מגיבה לעצותיה. האם את מגלגלת בעינייך, נושכת את לשונך והולכת משם? או שותקת אך מבהירה בהתנהגותך כי דבריה לא זכו להערכה כלשהי? ואולי את מחייכת ועושה מה שהיא אומרת, אך רותחת מרוב תרעומת?

ב"פרקי אבות" נאמר לנו "לדון כל אדם לכף זכות" (אבות א, ו) – כלומר ככל האפשר תמיד לאפשר לזולת ליהנות מן הספק. במקרה שלפנינו בואי נניח שהיא באמת רוצה לעזור, שהיא באמת רוצה את מה שטוב ביותר עבור נכדיה. אולי היא אינה יודעת מה הגישה הטובה ביותר, אך זוהי כוונתה.

אילו יכולת לראות בהערותיה ביטוי לרצונה לסייע ולקחת אותן ברצינות ובתשומת לב, ייתכן שהיא תפסיק לחוש בצורך תמידי לומר משהו. הייתי מנסה לענות להערותיה באמירה כגון:" "באמת, את חושבת שהיה עדיף אם לא הייתי...?" או: "אז מה את חושבת שכדאי לי לתת לו במקום זה?" – תני לה להיות שותפה למציאת הפתרון, ואז השאירי לה למצוא מה לעשות כשילדך צורח כי הוא לא קיבל את העוגייה, או כשהוא לא מוכן לאכול את ארוחת הערב שלו מפני שהוא כן קיבל אותה.

אפשרות אחרת היא להסביר לה באדיבות מדוע החלטת כפי שהחלטת. אם את משוכנעת שהחלטתך הייתה נכונה אין צורך להיכנס לעמדת מגננה, ולכן את יכולה פשוט להסביר: "בדרך כלל הייתי נותנת לו לאכול עוגייה עם שאר הילדים, אבל היום הוא אכל כל כך הרבה ממתקים שאם הוא יאכל עוד הוא לא יישן כל הלילה וגם יקבל כאב בטן נוראי". או אולי: "לא תמיד אני מפנקת אותו בעוגייה, אבל היום הוא התנהג כל כך יפה שמגיע לו"!

הבעיות מתעוררות פחות בגלל מה שאנו אומרים ויותר בגלל איך שאנו אומרים. אם תהיי בטוחה ביכולתך כאם ובצדקת החלטותייך תוכלי להסביר את עמדותייך והחלטותייך בחמימות ובנחת, בלי להישמע נרגנת או נרגזת. אם תבטחי ביכולתך ההורית יוכלו גם האחרים לחוש בביטחונך זה, ובאופן טבעי הם יבטחו גם ביכולתך ובדרכך כאם. אך אם במקום לפעול מתוך ביטחונך הפנימי תנהגי מתוך תגובה למה שאומרים לך, התנהגותך תעשה רושם מבולבל ומתגונן במקום רושם של תוצאת החלטה שנעשתה מתוך זהירות ומודעות.

בסופו של דבר את היא אם ילדייך, המילה האחרונה היא שלך, וסביר שכולם יודעים זאת. אבל חמותך היא סבתם של הילדים, ואני מתארת לי שהיא אוהבת את אותם ורוצה בטובתם. אמנם קל יותר לייעץ מאשר לעשות, אך כשהיא מעירה לך, נסי להתמקד במחשבה שהיא רוצה לעזור לילדים ולא למתוח עלייך ביקורת. אם תוכלי לראות בדבריה ביטוי לאהבה ולא פרי של רצון רע, ייתכן שתתחילי להיות מסוגלת – או לראות שהיא צודקת, או – במקרים שהיא אינה צודקת – תוכלי להסביר לה שאף שהערותיה נובעות מרצון לעזור, את חשה שהדבר הטוב ביותר לילדים הוא לא מה שהיא מציעה – ועלייך מוטל להחליט מהו הטוב ביותר עבורם. כי הרי כולם יודעים שאמא יודעת יותר טוב מכולם!