מדי יום חלף ברל, שואב המים הקשיש ליד בית המדרש כשעל כתפיו דליי המים. בכל פעם שרבי ישראל הבעל שם טוב ראה אותו, הוא היה שואל לשלומו. בדרך כלל הוא היה משיב "ברוך השם, תודה לא-ל" וממשיך בדרכו.

אך יום אחד הייתה נסוכה ארשת עצבות על פניו של שואב המים. "רבי, נחמד מצדך לשאול לשלומי. אך איך אני מרגיש? לא טוב! יום יום אני סוחב דליים כבדים. גבי כואב, אני הולך ומזדקן, אתה יודע... מגפיי מהוהים, אך אין לי כסף לחדשים. משפחתי גדולה. המשא גדול מדי. ילדיי זקוקים לאוכל, לנעליים ולבגדים, והבתים החדשים בקצה העיירה רוצים עוד ועוד מים, הם בנויים על גבעה והמים כל-כך כבדים, אני עייף..." ובאנחה כבדה הוא הרים את דלייו והלך משם, גורר את רגליו, גבו עקום וכתפיו שחוחות. הבעש"ט לא אמר דבר.

כמה ימים לאחר מכן, עמד הבעש"ט עם תלמידיו ליד בית המקדש ושוב עבר לו שואב המים. "אני שמח לראותך, ברל. מה שלומך היום?"

שואב המים עצר מלכת ופניו קרנו. "ברוך השם, רבי, שלומי טוב. יש לי עבודה ואני יכול לפרנס את משפחתי. התברכתי במשפחה גדולה, כל כך הרבה ילדים מתוקים... אני מאושר שאני יכול לקנות עבורם אוכל ולשלם את שכר הלימוד. הבתים החדשים שנבנו לאחרונה על הגבעה רוצים עוד מים, וזו הכנסה נוספת עבורי. ברוך השם! אלוקים מטיב עמי!"

הבעש"ט חייך ובירכו בכמה מלות עידוד. שואב המים הרים את דלייו הכבדים והלך לדרכו, והמים שבדלייו שיקפו את אור השמש.

תלמידיו של הבעש"ט לא הבינו. מדוע שואב המים הקשיש שמח לפתע באותו זוג מגפיים מהוהים ובאותם דליי מים נושנים?

הביט הבעש"ט בתלמידיו. "האם שמעתם מה אמר ברל זה עתה? הוא אמר ברוך השם, תודה לא-ל, הוא יודע שהכול מבורא העולם. לפני כמה ימים הוא שכח זאת ולכן היה מדוכא. אפילו כשהמצב קשה, תמיד יש על מה להודות ולשבח את האלוקים! אם רק מכירים בכך, כבר מרגישים טוב יותר.

"דלייו של ברל כבדים היום ממש כפי שהיו לפני כמה ימים, והוא עדיין עני, אך הפרספקטיבה שלו השתנתה. עכשיו הוא רואה מה חשוב ומה לא חשוב, והוא יודע מי נתן לו את הכול. לכן הוא שמח ומאושר."