ישנם מיתוסים ואגדות רבים על הבעל שם טוב (בעש"ט). אפילו הדמיוניים ביותר שבהם, כך אומרים, אמת הם – שכן, אפילו אם הם לא קרו למעשה, הרי הבעש"ט היה מסוגל לגרום להם לקרות.

אך קיים לפחות מיתוס אחד שאינו נכון, וסביר שהוא הפופולרי ביותר. מדובר באגדה היהודית המודרנית אודות הבעש"ט.

כדי להעריך נכונה את האגדה היהודית המודרנית אודות הבעש"ט, עליך להבין תחילה את האגדה המודרנית היהודית אודות היהדות. היהדות נחמדה מאוד. כולה עוסקת בהומניטריות, באתיקה ובמשפחה.

לפיכך, הבעש"ט לגמרי מתאים לתמונה זו. הוא סיפר סיפורים יפים וגרם לאנשים להרגיש טוב עם עצמם, בכך שהוא אמר להם שזה לא באמת חשוב כל עוד אתה כנה ומאושר ונחמד לאנשים אחרים. (לא ברור מה בדיוק לא חשוב. משהו ששכחנו מזמן – אך העיקר הוא שזה לא כל כך חשוב).

לפני שנים, כתלמיד קומפוזיציה בחוג למוסיקה של אוניברסיטת קולומביה הבריטית, עמדתי במבואה לאולם קונצרטים בהפסקה, רוטט ביראה נוכח ביצוע רב-עוצמה של הקונצ'רטו לכינור של בטהובן בביצועו של יהודי מנוחין. שמעתי שתי נשים קשישות וחמודות דנות בהופעה. הן אמרו שהיא "נחמדה מאוד". חשתי בחילה.

כל האגדה, כפי שכבר אמרתי, נחמדה מאוד. ככלות הכל, מי יכול לטעון משהו נגד הומניטריות, אתיקה, משפחה ולהיות נחמד? בוודאי שאף אדם מערבי טוב לא יתנגד לכך. אולי תרצה לקרוא לכך יהדות פוליטיקלי קורקט – מצוידת כדבעי בבעש"ט פוליטיקלי קורקט.

הבה נבהיר את העניין. לא היה דבר הרסני יותר ליהדות מן הפוליטיקלי קורקט. שתי הגישות ניצבות בשני קטבים מנוגדים לחלוטין. תקניות פוליטית פירושה לא לזעזע את הספינה ולשמור על השקט והשלווה. יהדות שמשלימה עם העולם באופן שהיא עושה זאת כעת, איננה יהדות כלל. ואין לה כל סיכוי לשרוד זמן רב יותר משישרדו גלי התקניות החברתית המקובלת בטרם יתנפצו אל החוף.

מקרה רלוונטי – ואולי הכאוב ביותר: הייתה תקופה שבה המיסטיקה נחשבה ללא-רציונלית, מוזרה, ארכאית וודאי שלא משהו שיעסוק בו ג'נטלמן מכובד ומודרני. לכן הוקיעו יהודים "משוחררים" ו"מוארים" את תורת הקבלה. הם קראו לספר הזוהר "ספר השקרים". הם יצרו מיתוס לפיו כביכול הקבלה היא יצירתו של מיעוט מטורף, וכאילו צמחה כולה משורשים זרים. הם אפילו הרחיקו לכת עד כדי לטעון שיהודים מעולם לא האמינו באיחוד מיסטי עם האין סוף, בגלגול נשמות, בחיים שאחרי המוות, במדיטציה וכולי וכולי.

הבעל שם טוב והתנועה החסידית היו עצם גדול בגרונם של אותם יהודים תקניים פוליטית. מיסטיים מדי, מרחיקי לכת מדי, ויותר מדי פופולריים.

בהתחלה הם ניסו להכחיש שהבעש"ט היה קיים בכלל אי פעם. כשהתברר שהטענה שלהם מחזיקה מים בעךר כמו הכחשת קיומו של ג'ורג' וושינגטון, הם עברו ליצירת מיתולוגיה חדשה שעיוותה כליל את כל מה שלימדו אי פעם גדולי החסידות.

ככה הגיע הבעל שם טוב להיות נחמד. מין רובין הוד עממי ותיאולוגי.

כמה מתונה הייתה הנחמדות הזו? אינך צריך לחפש רחוק יותר מאשר בדורנו אנו. כאשר הלכנו להורינו ולרבנינו וחיפשנו את הרוחניות שאליה צמאו נשמותינו. קיבלנו תגובה שוות ערך למבט ריק והמום. יהודים לא מאמינים בדברים האלה, אמרו לנו. ואילו היו מאמינים, מצטערים, לא יכולים להגיד לכם כלום על זה. רק על אתיקה ועל הומניטריות. שום דבר על נשמות.

אז היהודים הצעירים הרוחניים ביותר הגיעו לקצה השני של כוכב הלכת שלנו בחיפוש אחרי מה שסביהם דחו בבוז לפני שנים, ומה שסבי-אבותיהם התבשמו בו: מזון לנשמה, המכונה מיסטיקה.

די לחרף ולגדף. הנה העובדות לאשורן:

הקבלה מרכזית ביהדות כפי שהשמש מרכזית במערכת השמש, הלב – בגוף, וחירות האדם – באמריקה.

היהדות מתחילה בחוויות המיסטיות ביותר בהר סיני, שם "ראינו את הקולות ושמענו את המראות", ומסתיימת באיחוד המיסטי של כל הבריאה עם בוראה. כל מה שבין הפתיחה לסיום מונע על ידי הדחף לספוג את ההתגלות המיסטית הראשונה על מנת להשיג את האחרונה.

אברהם, יצחק ויעקב היו מיסטיקנים (בסדר, תגידו לי שמישהו שמדבר עם מלאכים אינו מיסטיקן), שנהגו לעשות מדיטציה בבדידות בשדות המרעה והיו מקבלים התגלויות שמימיות בשעת הגותם. משה היה מיסטיקן. הנביאים – היו מיסטיקנים. חכמי התלמוד היו מיסטיקנים, כפי שעולה ברור מתוך רבים מן הסיפורים המסופרים שם. מאז ימי הרמב"ן, כמעט כל מלומד יהודי קלאסי אימץ בגלוי את תורת הקבלה.

כל ניסיון קלאסי להסביר את היהדות לעומקה עבר לשימוש במונחים מיסטיים. כל ניסיון כזה שנעשה בכ-600 השנים האחרונות עבר להשתמש בלשון הקבלה.

בקרב יהדות ספרד והמזרח, ספר הזוהר פופולרי כמעט כמו ספר תהילים. החסידות צמחה כל כולה מן הקבלה של האר"י (הרב יצחק לוריא). הרבנים הליטאיים הגדולים (המכונים "מתנגדי" החסידות) היו חכמים גדולים בתורת הקבלה, והם נימקו את התנגדותם לחסידות ואת דבקותם בלמדנות במונחים קבליים. אפילו האורתודוכסיה הרומנטית / רציונלית של הרב שמשון רפאל הירש נסמכת בחלקה הגדול על המיסטיקה של רבי חיים עטר ("אור החיים") ואחרים.

חכמי ההלכה הגדולים, במיוחד הרב יוסף קארו, שכתב את השולחן ערוך, ורב משה איסרליש [הרמ"א], שעיבד את השולחן ערוך לאשכנזים, כתבו גם ספרי קבלה. היה זה הגאון מוילנא שכתב, "רב המנסה לעשות החלטה הלכתית בלי להבין את תורת הקבלה, סופו שישגה".

כפי שביטא זאת הרב עדין אבן-ישראל (שטיינזלץ) לאחרונה, הקבלה היא התיאולוגיה הרשמית של היהדות. יתר על כן, כל ניסיונות להסביר את היהדות בכל מונחים אחרים נידונו לכישלון. ההלכה היא הגוף, הקבלה היא הנשמה. בדיוק כפי שאי אפשר להסביר את הגוף בלי להביא בחשבון את הנפש הפנימית הממלאת אותו, כך אין כל אפשרות להסביר את משמעות ההלכה ותכליתה, בלי ידיעה של הקבלה.

נחזור כעת לבעל שם טוב. לומר שהבעש"ט היה נער איכרים פשוט שהחל תנועה עממית פופולרית, דומה במקצת לאמירה שהדמוקרטיה האמריקנית הייתה תוצר של טיפוסים כמו דניאל בון, שנמאס להם מן המתוחכמים הבריטיים המנופחים.

הבעל שם טוב היה תלמיד של תורת הקבלה של הרב יצחק לוריא, "האר"י הקדוש" – כפי שהיו עוד רבים מן המלומדים בתקופתו. מדהים אותי, כיצד סופרים רבים כל כך יכלו לדמיין אף לרגע שהמורה לתלמידי חכמים רבים כל כך – כמו הרבנים יעקב יוסף מפולנואה, דוב-בער ממזעריטש, לוי יצחק מברדיצ'ב ואחרים – יכול היה בעצמו להיות פחות מתלמיד חכם.

החל מנעוריו היה מעורב בפעילותה של קבוצה בשם "הצדיקים הנסתרים", שלמדו תלמוד וקבלה ונסעו בעילום שם במאמץ להחיות מחדש את חיי היהדות של מזרח אירופה, שעדיין ליקקה את פצעיה מן הפוגרומים הטראגיים של 1648–1649.

רוב מה שלימד הבעש"ט שאוב מרעיונות של האר"י, במיוחד כפי שמוצג בספר הקלאסי שני לוחות הברית. ספרים אלה היו מאוד פופולאריים באותם ימים. מה שהוסיף הבעש"ט היה קפיצה אינטלקטואלית מן הסוג המאפיין גאון – הגאון המתעלם ממוסכמות מקובלות ומתפיסות עולם רגילות. מה שאלברט איינשטיין היה לפיזיקה ובטהובן למוסיקה – והרבה, הרבה יותר מכך – היה הבעל שם טוב לנשמה האנושית.

היו מיסטיקנים אחרים לפני הבעש"ט, שעסקו באנשים הפשוטים. אך בעבורם, החיים היו דיכוטומיה: לימוד היצירות המיסטיות היה עניין של עולם אחד, ועיסוקם בפשוטי העם – של עולם אחר, עולם המושפע אמנם מן המיסטיות שלהם, אך מאוד, מאוד רחוק ממנה.

הבעל שם טוב בא ואמר, "אלה אינם שני עולמות. יש ביניהם קשר הדוק. הקבלה של האר"י נוגעת לסגפן הצדיק לא פחות משהיא נוגעת לבעל הפונדק הפשוט או לאיכר המגדל תפוחי אדמה, המשרת את אלוקים בכל לבו. למעשה, דרך הפשוטים זורחת פשטותו המוחלטת של האור הנצחי בצורה הטובה ביותר".

להלן הסיפור לאשורו, כפי שנמסר מרבי לרבי עד שסופר לנו בידי רבי יוסף יצחק מליובאוויטש. לכך קוראים "מקור מהימן". אחרי הכל, למי תאמין, להיסטוריון גרמני יהודי מנופח, הממציא את ההיסטוריה כדי שתתאים למיטת העינויים מתפיסת העולם של המאה ה-19 – או לצדיק המבריק, שלעולם לא ייתן למלה שאינה אמת לעבור את שפתיו, והמצטט מלה במלה את מה שאמר לו צדיק לשעבר? חוץ מזה, גרסת הצדיקים כל כך יותר אמינה ומתקבלת על הדעת.

הנה גרסת הצדיק, כפי שסופרה במילותיו של הבעל שם טוב (הובאה ב"ספר השיחות" של האדמו"ר הריי"צ):

"ביום ההולדת שלי, ח"י אלול תע"ד (1714), הייתי בישוב קטן. בעל הבית הפונדקאי היה יהודי פשוט בתכלית, בקושי ידע להתפלל ולא ידע כלל את פירוש מילות הפילה. הוא היה ירא שמים גדול והיה רגיל לומר על כל דבר ובכל זמן "ברוך הוא ומבורך לעולם ועד", ואשתו הפונדקאית היתה רגילה לומר "יבורך יהיה שמו הקדוש."

"באותו יום יצאתי להתבודד בשדה, כפי הסדר המסודר מקדמונים, שביום ההולדת יש להתבודד משך זמן מסויים. בעת התבודדותי אמרתי מזמורי תהלים ועסקתי ביחודי שמות הקדושים.

["ייחודים" הם צורת מדיטציה קבלית המבוססת קומבינציות מסוימות של שמות ה' ותכונותיו].

"בהיותי שקוע בזה, לא הרגשתי את הנעשה סביבי. פתאום ראיתי את אליהו הנביא וחיוך על שפתיו. התפלאתי מאוד שבהיותי לבדי זכיתי לגילויו של אליהו הנביא. אצל הצדיק ר' מאיר, וכן בהיותי עם הצדיקים הנסתרים, זכיתי לראות את אליהו הנביא. אך היתה זו לי הפעם הראשונה שזכיתי לגילויו בהיותי לבד. כן לא יכולתי לפרש את חיוכו של אליהו הנביא.

"אליהו הנביא אומר לי:

"הנך מתייגע בעמל רב לכוון את יחודי השמות הקדושים היוצאים מפסוקי התהלים שדוד מלך ישראל סדרם, ואהרן שלמה הפונדקאי וזלאטע רבקה הפונדקאית אינם יודעים את יחודי השמות היוצאים מ"ברוך הוא ומבורך לעולם ועד" שהפונדקאי אומר, ו"יבורך יהיה שמו הקדוש" שהפונדקאית אומרת. והיחודים האלה רועשים בכל העולמות הרבה יותר מאשר יחודי השמות שהצדיקים הגדולים מכוונים.

"אליהו הנביא הסביר לי גודל הנחת רוח כביכול בשמים מהשבח והתהלה שאנשים נשים וטף מהללים ומשבחים את הקדוש ברוך הוא, ובמיוחד כשההילול והשבח באים מפי אנשים פשוטים, ובפרטי פרטיות כשההילול והשבח הם באופן תמידי – הרי הם דבוקים תמיד בהשם יתברך באמונה טהורה ובתמימות הלב.

"מאז קבלתי על עצמי דרך בעבודה להשתדל שיהודים, אנשים נשים וטף, יאמרו דברי שבח להשם יתברך על ידי שתמיד הייתי שואל אותם על מצב בריאותם, על מצב בריאות ילדיהם ועל מצב פרנסתם, והם עונים לי בדברי שבח שונים לקדוש ברוך הוא, כל אחד בדרכו.

"משך שנים התנהגתי בדרך עבודה זו ובאסיפה מסויימת של הצדיקים הנסתרים קבלו דרך עבודה זו שהיא המבוא לפרסום עבודת אהבת ישראל. "

ממציאת היסוד המיסטי ביותר באנשים הפשוטים ביותר, המשיך הבעל שם טוב ומצא ניצוצות אלוקיים בדברים החוליים ביותר, את תמצית אלוקים האחד הנמצא בכל מקום ובכל אירוע.

כשהאמת של המעיינות שלו תתפשט ותזרום לכל עבר ללא עיוותים וסילופים, או אז יגיעו ימות המשיח, מי ייתן ויהא זה מוקדם משכולנו חושבים.