)הסיפור הבא מבוסס על סיפור אמיתי. השמות שונו כדי להגן על זהות המשפחה(

האם היה זה צירוף מקרים בלבד, נסיבות אקראיות שיכלו לקרות לכל אחד? או שקרה דבר-מה עמוק יותר, אולי התגשמות של התערבות משמים? כל אחד חווה פעם אירועים אקראיים לכאורה שיש להם קשר אמיתי, או המתרחשים בדיוק בזמן הנכון. אך רק מעט אנשים מייחסים להם חשיבות או מכירים בהם כניסים.

שרה ויוסף עברו חוויות חיים מאתגרות ביותר, אך לכל אורך הדרך, הם חיפשו את המשמעות ואת היד משמים המנחה את חייהם.

כאשר המתין יוסף לרכבת שתיקח אותו לעבודה במנהטן בכל בוקר, הוא ניסה להבין את הסבל שעוברים הוא ואשתו. "חייבת להיות סיבה לזה", הוא שב ואמר לעצמו. זו הייתה מנטרה שהוא ושרה שבו ואמרו זה לזו שוב ושוב בעת שהיו מתמודדים עם אכזבתם. אך הסיבה לסבלם נותרה חידה בעיניהם.

הוא ושרה היו נשואים מזה מספר שנים והם רצו נואשות ילדים, אך למרות כל מאמציהם ותפילותיהם הנרגשות מעומק הלב, לא הצליחו להביא ילדים לעולם.

בפארקים ובקניונים הייתה שרה מביטה בקנאה באימהות הדוחפות את ילדיהן בעגלות. "אין להן מושג כמה בנות מזל הן", הייתה מהרהרת בקול באוזני יוסף. ידידים בעלי כוונות טובות וקרובי משפחה ניסו לעודד אותם, "זה יקרה ברגע הנכון". אך הרגע הנכון לא הגיע.

מאז שנישאו ועברו לביתם הנוח בפרברים, חלם יוסף להיות אב. כאשר היה עושה קידוש בליל שבת, היה מדמיין לעצמו שולחן הומה ילדים רועשים השרים שירים, מספרים דברי חוכמה מן התורה ומשוחחים על השבוע שעבר עליהם.

יוסף ידע ששרה תהיה אם אידיאלית. היא הייתה סבלנית מטבעה, ושיחקה יפה כל כך עם האחייניות והאחיינים שלהם. ילדי חבריהם העריצו אותה. גם יוסף היה חביב על הילדים בבית הכנסת המקומי, שם נהג לחלק להם בחגים סוכריות על מקל. אם ככה, תהה יוסף, מדוע איננו מסוגלים להביא לעולם ילדים משלנו? אולי אלוקים רוצה מאתנו משהו אחר, אבל מהו דבר זה?

יגעים מאכזבות, הם ניסו טיפולי פוריות. הטיפול הראשון לא הצליח, אך בני הזוג שמרו על אמונתם והתעקשו כי "זה יקרה בפעם הבאה". מקץ ששה חודשים הם ניסו שוב, אך גם הפעם זה לא עבד.

לילה אחד, כשהם מכינים יחדיו את ארוחת הערב, תהה יוסף בקול רם אם עליהם לנסות דרך שונה. "אולי הקב"ה לא רוצה שיהיו לנו ילדים בדרך זו", הוא אמר ברוך, בעוד עיני אשתו נמלאות דמעות. "אולי אנחנו צריכים לאמץ ילד".

שרה היססה. היא חלמה מזמן על כניסה להריון ועל לידה, ולא רצתה לוותר על תקווה זו. אך היא גם לא רצתה לאכזב את בעלה. אולי אימוץ הוא התשובה, היא השיבה. היא ניסתה לפתח רגש התלהבות לרעיון זה, והחלה לחפש באינטרנט ובספרייה.

לילה אחד, כשיוסף ושרה קראו בסלון, העירה שרה שבסין ננטשות אלפי בנות כיוון שזוגות מנסים להביא לעולם בן זכר. יוסף זקף את אוזניו. "זה נורא ואיום", הוא קרא. "צריך שיותר אנשים ילכו לסין וינסו לאמץ אותן!"

שרה הסכימה שתהיה זו מצווה לאמץ את אחת מן הבנות הללו. למחרת היום, הם מילאו את הניירת כדי להתחיל בהליכי אימוץ.

אך גם כששלחו את הניירות לסוכנות האימוץ, משהו בתוכה לא הצליח לוותר על הרעיון של הבאת ילד משלה לעולם, ולכן היא המשיכה בטיפולי הפוריות.

אחרי הטיפול השלישי, הם קיבלו חדשות מרעישות. שרה בהריון עם תאומים. שמחתם לא ידעה גבול, וכעבור זמן קצר ידעו רוב ידידיהם ובני משפחתם על הבשורות הטובות. שרה דפדפה בז'ורנלים על תינוקות ויוסף החל לחפש שמות יהודיים לתינוק.

למרות שמחתה, החלו כמה שאלות לא נוחות להציק לשרה. היא שאלה את עצמה, אם היא תוכל להתמודד עם תאומים פעוטים ועם תינוקת מאומצת בעת ובעונה אחת. למרות התרגשותה, היא הייתה גם עצבנית בגין הולדת תאומיה. היא רצתה להיות אם טובה ככל יכולתה, אך היא שבה וחשבה על הילדה בסין שבטוח ממתינה להורים אוהבים להציל אתה. היא סיפרה ליוסף על ספקותיה והוא הסכים ששלושה ילדים בעת ובעונה אחת יהיה קשה מדי.

בלב כבד, היא התקשרה לסוכנות כדי להפסיק את תהליך האימוץ. לטפל בשני ילדים יהיה די והותר בשבילי כרגע, היא אמרה לעצמה, וכך הם הניחו לרעיון האימוץ.

במשך כמה חודשים שמחה שרה בהריונה. היא דיברה בהתרגשות עם חבריה איך יהיה שיהיו לה ילדים בבית. היא תכננה את כל חדר הילדים, עד לצבעים, לעריסות ולסטים של כלי המיטה.

אך אז, ארבעה חודשים מתחילת ההיריון, אירעה טרגדיה. שרה איבדה את אחד התינוקות. בני הזוג היו הרוסים.

במרץ ילדה שרה תינוקת בריאה, שהיא ויוסף קראו לה מרים. תריסרי מברכים מקרב הקהילה באו לביתם עם מתנות ומשאלות טובות. מרים הייתה תינוקת קלה ונוחה, שיוסף ושרה אהבו עד בלי די מההתחלה. יוסף החזיק אותה על ידיו לא רצה להניח אותה, למרות ששרה הקניטה אותו שהוא מפנק אותה. כולם שמחו בשבילם. אך על שמחתם של יוסף ושרה העיבה השמחה התעמעמה בשל העצב על התינוקת שאיבדו.

מקץ חודשים מספר החל יוסף לחשוב שוב על אימוץ. הוא תהה על התינוקות בסין המחכות למשפחות מאמצות. גם שרה חשבה כבר על תינוק נוסף, וכמו יוסף, היא לא יכלה להפסיק לחשוב על הילדות בסין הזקוקות למשפחה.

בוקר אחד, כשיוסף התכונן לצאת לעבודה, היא פנתה אליו ואמרה, "אולי איבדנו את התינוקת כדי שנדע שאנחנו צריכים שיהיו לנו שני ילדים, אך אחד מהם הוא ילדה מסין".

יוסף היה המום. איזה צירוף מקרים, אמר לה. זה בדיוק מה שהוא חשב.

הם התקשרו שוב לסוכנות האימוץ כדי להתחיל בהליכי האימוץ שנעצרו כשהיא נכנסה להריון.

רוב הניירת כבר מולאה. לפני הולדת מרים הם בילו שעות רבות בהשגת מכתבי ההמלצה הנחוצים, בדיקות הרקע וטביעות האצבעות. לדברי סוכנות האימוץ, הם היו צריכים רק ללכת לרופא כדי להוכיח שהם כשירים פיזית להיות הורים.

הבדיקה אצל הרופאה הייתה שגרתית. הרופאה הכריזה כי בריאותה מצוינת וחתמה על הניירות שנשלחו לסוכנות. שרה נשמה לרווחה.

יוסף הלך לבדיקה כמה ימים מאוחר יותר. אחרי כמה בדיקות שגרתיות, הרופא חתם על מסמכי האימוץ ושלח אותם.

אך אז ביקש הרופא שורה שלמה של בדיקות נוספות. למרות שרוב הרופאים לא טורחים אף פעם לערוך בדיקות מפורטות כל כך, הסביר הרופא ליוסף שהוא יסודי ושייך לאסכולה הישנה, ותמיד דורש בדיקות אלה. יוסף נאנח וניסה לא לאבד את סבלנותו. הניירות כבר נשלחו. מדוע שיטרח לעשות עוד בדיקות?

אך לאחר צילומי הרנטגן באזור החזה, התקשר אליו הרופא כדי לדון בתוצאות. "הבחנתי במשהו שמטריד אותי בצילומים", הוא אמר. "זה בוודאי עורק סתום. כדאי שתבדוק את זה". הוא שלח את יוסף לסריקת סי.איי.טי. התוצאות זעזעוהו עד עמקי נשמתו: היה זה סרטן מסוג נדיר.

הרופא אמר לו שהגידול מספיק גדול כדי שאפשר יהיה לראותו, אך בשלב מוקדם מספיק כדי שאפשר יהיה לרפאו. "זה נס גמור שבאת עכשיו", אמר הרופא ליוסף. אילו היית בא קודם לא היינו מצליחים לגלות אותו, ובעוד כמה חודשים הוא היה גדול מדי ולא היינו יכולים לעשות כלום".

יוסף חש סחרחורת כשקלט מה הוא שומע. הוא בן 38 ואב לראשונה בחייו. הוא עומד לאמץ ילד נוסף. ועכשיו יש לו גידול?

אך העובדה שהוא הגיע למשרד הרופא בדיוק בזמן זה עשתה את הריפוי אפשרי. הייתכן שהחלטתם לאמץ ילדה הצילה את חייו?

כשיוסף סיפר על כך לשרה, מלאו עיניה דמעות. לפתע פתאום, הכל התחוור לה. "לכן עברנו את כל מה שעברנו", היא אמרה בקול חנוק. "זה מפני שאלוקים רצה שתלך לרופא בדיוק בזמן הנכון. אולי זו הסיבה שבגללה לקח לנו כל כך הרבה זמן להיכנס להריון ושאיבדנו ילד אחד, והסיבה מדוע החלטנו לאמץ בדיוק בזמן שהחלטנו – הכל היה כדי להציל את חייך".

יוסף עבר כימותרפיה והגידול הוסר. כאשר החלים, טופלו ניירות האימוץ. הם קיבלו בדואר תמונה של תינוקת בעלת עיניים ענקיות בצבע חום שוקולד ורעמת שער שחור.

יוסף בהה בתמונה והחל להרהר בקול על שמות יהודיים. לבה של שרה הלם בחוזקה בעודה מביטה בפניה של התינוקת. איכשהו, אפילו ממרחק אלפי מילין, היא הרגישה קשורה לילדה. היא ידעה שהיא נועדה להיות אמה של ילדה זו.

ואז, מקץ כמה שבועות נוספים, ממש לפני ראש השנה, שרה ויוסף הנקי-מסרטן עמדו בחדר תינוקות בעיירה קטנה בסין וקרנו מאושר כשהם מחזיקים את בתם התינוקת החדשה.

הם חגגו את ראש השנה היהודי עם חב"ד בגואנגז'ו. שם הם גם קידמו בברכה את ההתחלה החדשה עם בתם השנייה, שלה החליטו לקרוא אליענה, כלומר, "ה' ענה לי".

יוסף ושרה הצילו את אליענה ונתנו לה הזדמנות נוספת בחיים בכך שהכניסו אותה לחייהם וגידלו אותה כיהודייה. בתמורה לכך, היא הצילה את חיי אביה והייתה התשובה לתפילותיהם העמוקות ביותר של הוריה.