(להלן הסיפור כפי שסופר למיריש קיסנר. השמות שונו כדי להגן על פרטיות הדמויות המופיעות בסיפור)

שלמה בוכנר עשה דרכו לאטו דרך מחלקת בית החולים. בכניסה לאולם הכניסה הוא עצר והציץ דרך הצוהר הקטן שבמעלה דלת הכניסה. הוא ראה את גברת דיוויס יושבת זקופה על כיסא כשהיא אוחזת בשתי ידיה סידור תפילה קטן. שפתותיה נעו מהר ומצחה היה מקומר כלפי מעלה ופעם בכמה דקות היא עצמה את עיניה. הדמעות שזרמו מהן שטפו את פניה ללא מעצור.

שלמה נאנח. הוא צריך לספר לה.

סביבו המשיכה ההמולה השגרתית. אחיות בחלוקים לבנים שוחחו בינן לבין עצמן בעודן מעבירות מחדר לחדר מכשירים למדידת לחץ דם. קולות אנונימיים נשמעו צרודים דרך האינטרקום ורופאים בעלי סבר פנים רציני מיהרו דרך הפרוזדורים. שלמה לא ידע כמה זמן הוא עמד שם, ידו הימנית על ידית הדלת וידו השמאלית קפוצה בחוזקה. היה קשה לו לספר לה.

כיצד יכול היה לגשת לחנה דייוויס ולמסור לה את ההודעה שהכבידה עליו כאבן, כסלע ענק שינפץ את כל חלומותיה?

שלמה כחכח בגרונו ומצמץ בעיניו. הוא הכיר היטב את הכאב של חשוכי הילדים. לכן הוא סייע לייסד את הארגון "בוני עולם" – כדי להעניק סיוע רגשי וכספי לזוגות הנאלצים להתמודד עם עקרות.

כשחנה ובעלה אלחנן ניגשו אליו, שלמה ראה את חומרת מצבם. הרופאים, שעלות הטיפולים אצלם גבוהים להחריד, קבעו שמצבם חסר תקווה. שלמה עמד בפני דילמה קשה. אם אכן סיכויי ההצלחה קטנים כל כך, האם עליו לטפל בהם, או שמא מוטב להשתמש במשאבים למקרים אחרים, שבהם נשקפה תקווה רבה יותר להצלחה? מצד שני, כיצד יוכל לדחות את בקשתם? מדיניות הארגון "בוני עולם" היא שלא לחוס על כל מאמץ או הוצאה במאמץ לעזור לזוגות חשוכי ילדים.

בסופו של דבר, שלמה פנה לרבנים כדי לשמוע דעה נוספת, והם יעצו לו להמשיך ולטפל במקרה שלהם. למרות ששלמה בדרך כלל התייעץ עם ד"ר קורנוואליס, מומחה נודע לפוריות, רק כמפלט אחרון בשל מחיריו המופקעים, הרי הפעם שלמה לא היסס.

איש צעיר המחזיק כוס קפה בידו הופיע לצדו. שלמה הסיר ידו מעל ידית הדלת וזז הצידה כדי לאפשר לו להיכנס לאולם. כנראה הגברת דייוויס לא הבחינה בו עדיין. קפה היה רעיון טוב. אולי הקפה יעזור לו להירגע ולשוחח עם חנה בצורה רגועה יותר.

בעוד שלמה משלשל מטבעותיו דרך החריץ שבמכונת הקפה, הוא חשב על ד"ר קורנוואליס. מסיבה כלשהי, שיחה עם הרופא שכל כך הפתיעה אותו שבה כעת והדהדה באוזניו.

"ד"ר קורנוואליס, אתה זוכר את הזוג מישראל, בני משפחת דייויס?"

"דייוויס? אהה, כן, אני זוכר עכשיו. למרבה הצער, הרב בוכנר, הרפואה לא תוכל לסייע להם יותר מדאי. עלות הטיפולים הגבוהה – אה, הרב בוכנר, בכנות, אני לא בטוח שזה שווה את זה".

"ד"ר קורנוואליס, האם אין כל זוג זכאי לפחות לסיכוי להביא ילדים לעולם?"

שקט השתרר.

"דוקטור?"

"אני כאן".

"אנו לא יכולים להשיב פניהם ריקם. האם אתה עומד להגיע לישראל בקרוב? אנו נעשה כמיטב יכולתנו. אלוקים יעשה את השאר".

"הרב בוכנר", אמר הרופא אחרי הפסקה ארוכה. "אני אדבר עם סוכנות הנסיעות שלי. הרב?"

"כמובן שאנחנו נדאג לכל השאר. בדיקות הדם, השהות במרכז הרפואי..."

"ברור, ברור", צחק הרופא. "אין לי ספק בכך. רק רציתי להוסיף..."

"המרדים. כמובן. גם את זה נארגן".

"לא, לא, הרב בוכנר. לא לכך התכוונתי. שמע. אני אטפל בסידורי הטיסה וכל זה... אבל הפעם אני לא רוצה שתשלם לי".

שלמה היה המום. מאתיים וחמישים אלף דולר, המחיר הרגיל של ד"ר קורנוואליס, לא היו עניין של מה בכך. אבל ד"ר קורנוואליס, בהשראת מסירותם של "בוני עולם", התעקש לוותר על כל תשלום.

שלמה לקח את כוס הקפה המהבילה ושב לאולם ההמתנה. שוב הוא עמד ליד דלת החדר. הוא לגם לאיטו מן הכוס והדמעות התערבבו בקפה המהביל.

הרגעים נקפו והוא ידע שלא יוכל להוסיף ולעמוד שם עוד זמן רב. הטיפול לא הצליח. הם עשו ניסיון אחרון ו... הקב"ה רצה אחרת. הייתה זו חובתו של שלמה להודיע לגב' דייויס את האמת המרה והכואבת.

הוא חישל עצמו, לקח נשימה ארוכה ופתח את הדלת.

גב' דייויס הביטה אליו, פניה מתבהרים.

שלמה תקע את ידיו עמוק בתוך כיסו. כפי שסיפר מאוחר יותר, "היה זה הרגע הקשה ביותר בחיי. עד עצם היום הזה, אינני זוכר מה אמרתי לה".

כעבור שנה...

שלמה ישב ליד שולחן עבודתו כשהוא שקוע באיזו עבודת ניירת, כאשר המזכירה האלקטרונית זמזמה לו. קצת בפיזור נפש הוא הדליק את המכשיר.

ברגע שנשמע הקול, שלמה הזדקף בכיסאו.

"היי, כאן אלחנן דייויס על הקו. אשמח אם תיצור אתי קשר כשתוכל".

למשך רגעים מספר ישב שלמה כשהוא שקוע במחשבות. כמעט שנה חלפה מאז אותו יום בו הוא נאלץ למסור לחנה דייויס את ההודעה הגורלית. אבל חנה, כפי ששמע תוך זמן קצר, היא אישה מיוחדת. בעלה אלחנן סיפר לו את הפרטים.

"כשישבנו במונית בדרכנו הביתה מן המרכז הרפואי, טסנו בדממה דרך הרחובות השקטים, כל אחד מאתנו שקוע במחשבותיו. אני לא הייתי מסוגל לנסח את מחשבותיי המתערבלות וליצור מהן משפטים הגיוניים. חשתי כאילו ענן שחור אפף אותי ולא הצלחתי לחשוב בבהירות.

"איכשהו, יצאתי מן המונית. כשרוי בערפל, עליתי במדרגות הספורות עד לדלת הכניסה שלנו ופתחתי את הדלת בדחיפה רפה. לחצתי על המתג והחדר הוצף באור.

"הייתי המום נוכח התמונה שקידמה את פניי.

"השולחן בחדר האוכל היה מכוסה במפת השולחן הטובה ביותר שלנו והיה ערוך בכליה היפים ביותר של אשתי, אלו שהיא נהגה להשתמש בהם רק לאירועים מיוחדים.

"מדוע שלא תתלה את מעילך?' שאלה אותי אשתי, כשהיא מדליקה שני נרות שניצבו זקופים על זוג פמוטי הכסף.

"'עכשיו סיימנו פרק בחיינו', אמרה אשתי ברכות. פניה היו אפופים בזוהר החם שבקע מן הנר. 'ספגנו היום מכה רצינית. אינני רוצה לזעום על האלוקים. אני רוצה לעשות סעודת הודיה. אני רוצה להלל את אלוקים על כך שהוא נתן לי אותך ואותך לי. יש לנו זה את זו. ואנו לא כועסים ולא זועמים. אנו נכנסים לפרק הבא בחיינו ולא ניתן למרירות ולעצב להחשיך פרק זה. הבה נחגוג!'

"אשתי הגישה סעודה מפוארת. כשהלכנו לישון, שלוותה גרמה אצלי לשינוי משמעותי.

"היה נדמה לי שישנתי רק כמה דקות. ואז צלצל הטלפון ליד מיטתי והעירני בבת אחת. הספרות הזוהרות בשעון המעורר הורו על השעה 5:00 בבוקר.

"היה זה מישהו מן המרכז הרפואי. הם ביקשו ממני לשוב לשם מיד. הם בחנו את התרשים שלי ונראה היה שעדיין אפשר לעשות משהו".

שלמה הכיר היטב את הסיפור הזה. זה היה סיפור מחמם לב. סיפורה של אישה שעושה את רצון הא-ל רצונה שלה.

הוא זרח משמחה כשחייג את מספרו של מר דייויס.

"שלום שלמה", אמר קולו העליז של אלחנן. "נולד לנו בן. בן מקסים! תודה לא-ל, חנה והתינוק בריאים ושלמים".

"מזל טוב, מזל טוב!" שלמה בקושי עצר בעד רגשותיו.

"שלמה, הברית תיערך בשבוע הבא".

זה אירוע שבשום אופן הוא לא עומד להחמיץ.