מתוך הספר לאן הלכת? – התמודדות עם שכול ואובדן לפי גישת החיים של הרבי מליובאוויטש. כאן תוכלו לרכוש את הספר במחיר מוזל ולקבל אותו בדיוור ישיר עד הבית.
מכסת חיים
אירוע טרגי קרה בביתו של יהודי, שסיפר על כך לרבי במכתב בסערת רגשות. הוא הזמין את חברי קהילתו לארוחה חגיגית בחג השבועות, כדי לחגוג את השלמת כתיבת ספר התורה שיוכנס כעבור מספר ימים לבית הכנסת הקהילתי. במהלך החגיגה, אישה צעירה התמוטטה ומתה מהתקף לב פתאומי.
המארח חווה טראומה. הוא היה מבוהל וחש רגשות אשמה בעקבות התאונה הטרגית שקרתה אצלו בחצר.
וכך השיב לו הרבי: "לכל אדם הוקצב מספר קבוע של שנות חיים על פני כדור הארץ. רק במקרים קיצוניים מעשיו של אדם יכולים להאריך או לקצר את מכסת הימים על פני האדמה".
"ראו זאת כך", המשיך הרבי וכתב. "אילו היא לא הייתה המנוחה משתתפת בחגיגה, אולי היא הייתה מוצאת את עצמה עם תחילת ההתקף בסביבה שונה לחלוטין: ברחוב, בחברת זרים, ללא נוכחות רופא מוכר ודתי; בלי לשמוע ברגעיה האחרונים מילות עידוד ובלי לראות פנים מוכרות של חברים וקרובים. אפשר בכלל לתאר את ההבדל בין שתי האפשרויות? ייתכן אף שאחת הסיבות האמתיות להשראה שקיבלתם לתרום את ספר התורה הייתה כדי שבסופו של דבר פטירתה של הצעירה תתרחש בשלווה פנימית, בבית יהודי שבפתחו מזוזה הנפתחת בפסוק "שמע ישראל, השם אלוקינו, השם אחד". חישבו על כך שמבלי שביקשתם, ניתנה לכם מלמעלה ההזדמנות להקל על רגעיו האחרונים של בן אנוש ולעסוק במצווה, עד שהאמבולנס הגיע".
זה לא באשמתך
"האם הטרגדיה הזו קרתה באשמתי? אילו הייתי עושה דברים אחרת, האם יכולתי למנוע את האסון?" – שאלות אלה ודומות להן עלולות לרדוף ללא הרף את קרובי המשפחה או המטפלים של אדם שמת בטרם עת.
תרחישי "אם רק..." היפותטיים ודמיונות אינסופיים של סופים אופטימיים וטובים יותר מאשר מה שקרה במציאות, הם הרסניים במיוחד. המחשבות האלו אינן בריאות. הן מכרסמות בנו מבפנים, משבשות את שלוות הנפש וגורמות לתחושות אשמה, ששואבות את טיפות האנרגיה האחרונות שעדיין נותרו אצל אלה שכבר סובלים קשות מהאובדן.
בני משפחה אחראים ואוהבים צריכים להיות בטוחים בכך שהם עשו כל שביכולתם כדי לעזור לאהובם והתוצאה הטרגית היא מעבר לשליטתם. אמונה זו חיונית לסילוק רגשות לא מוצדקים של אשמה, שעלולים להפוך את החיים לגיהינום – והיא מבוססת על עקרון חשוב באמונה היהודית, לפיו אף אחד אינו עוזב את העולם שנייה לפני הזמן שאלוקים הקציב לו.
סיבת המוות האמתית
התובנה הזו, שאדם לא נפטר לפני זמנו, רמוזה בפסוק הפותח את פרשת חיי שרה: "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה1".
על פניו, הפסוק משתמש בעודף מילים בצורה חזרתית. לשם מה צריך לחזור על הסיומת הברורה מאליה, "שני חיי שרה"? – התשובה מאלפת: לא משנה מה גרם לפטירתה של שרה, סיבת המוות האמתית היא שמאה עשרים ושבע השנים ששרה חיה הגיעו אל קיצן, שאלה בדיוק היו "שני חיי שרה" שאותן הקציב לה אלוקים מלכתחילה.
יש כאן מסר מדהים עבור כל מי שחווה אבדן. אנחנו נוטים לייחס את ההתרחשויות הטרגיות לנסיבות בלתי צפויות שהובילו אליהן. אם מישהו נהרג מפגיעת רכב, טבעי לחשוב כי סיבת המוות הייתה תאונת דרכים, ומאליהן צצות המחשבות על כך שאם המנוח היה עובר במקום שנייה קודם או רגע אחר כך, הוא עדיין היה כאן אתנו, חי ומחייך. אך המחשבות האלה לא רק מכאיבות וגורמות סבל מיותר, הן גם לא נכונות – שכן למעשה, מה שבאמת הביא לרגע העצוב הזה הוא העובדה הפשוטה שפתיל חייו של אהובנו נגמר, הגיע הזמן שבו הוא נדרש להשיב לבורא העולם את נשמתו. תאונת הדרכים הייתה רק האמצעי, העצוב והמחריד, שהוביל לתוצאה הבלתי נמנעת.
הכרה והפנמה של האמונה שלכל אדם יש זמן קצוב על פני כדור הארץ, ואיננו יכולים להאריך או לקצר אותו ולו ברגע, עשויות לעזור לנו להשתחרר מרגשות אשמה מיותרים ולהשיג מידה מסוימת של שלווה פנימית.
כתוב תגובה