אחד ממנהיגי האינתיפאדה צולם פעם בווידאו בבית המשפט כשהוא מתגרה בסוהרים הישראלים. הרוצח הכריז כי הוא סמוך ובטוח שבסופו של דבר היהודים יובסו מכיוון שהם פחדנים. מן נקודת המבט שלו, נכונותם של המחבלים למות היא סימן לכך שהם מסורים למטרה, ואילו הדביקות שלנו בהישרדות היא סימן לחולשה.

אך הוא טעה.

היהדות היא דת שבה החיים הם ערך עליון. אויבינו ששים למות. בשבילנו, המצווה העיקרית היא "וחי בהם" – עליך לחיות עם התורה והמצוות (ויקרא, יח, ה) – חיים אמיתיים, נלהבים, בהם יש הזדמנות לעבוד את השם; ואילו אצלם, החברה ניחנה בתשוקה להתאבדות, לרצח וליצירת אנדרלמוסיה מוחלטת.

אולם אפילו עם אוהב שלום וחפץ בחיים חייב להיות מוכן, כשהדבר נחוץ, לכתף את נשקו לצורך הגנה עצמית. היהודים אינם פציפיסטים חסרי דעת, ודתנו אף אינה דורשת הפניה אוטומטית של הלחי השנייה כשמתקיפים אותנו. ספרי החוקים של ההלכה מלאים בצידוקים למלחמות הגנה ולפעולות-מנע צבאיות. ניתן לטעון שההבחנה בין אויבינו ובינינו באה לביטוי לא באי-נכונותנו ללחום, אלא בכך שעבורנו האלימות היא המוצא האחרון שאליו אנו פונים רק בשעת מצוקה, בעוד שאצלם טבח ושפיכות דמים הם המטרה עצמה.

לא זו בלבד שעלינו להיות נכונים להגן על עצמנו כשמתגרים בנו, אפילו במחיר המוסרי של היותנו נאלצים לפגוע באחרים, אלא שישנם מקרים שבהם עלינו להיות מסוגלים להקריב את חיינו למען מטרה נעלה יותר.

ישנם שלושה מקרים שבהם עקרונות היהדות דורשים מכל יהודי להיות מוכן להקריב את עצמו. מקרים אלו מכונים בשם "יהרג ואל יעבור": שפיכות דמים, עבודה זרה וגילוי עריות. התוצאות הרוחניות של רצח, של סגידה לאמונה זרה ושל קיום יחסי מין אסורים הן כה איומות, עד כי מצפים מן האדם שיעדיף שיהרגו אותו ובלבד שלא יבצע את העבירות הללו. בנסיבות חריגות אלה אין זה שהאדם רוצה למות, אלא שאין הוא יכול לתאר לעצמו להמשיך לחיות כשחטא שכזה רובץ על מצפונו.

לעתים רחוקות מאוד הוכיחו עצמם יהודים מסוימים כנכונים להקריב עצמם למען מטרה שבמבט ראשון עשויה להיראות כאילו היא פחות קריטית משלושת החטאים היסודיים הללו. בפרשת השבוע אנו קוראים כיצד היה יוסף מוכן לסכן את חייו רק על-מנת למלא שליחות למען אביו (פירוש רש"י לבראשית לז, יג). בדומה לכך, אחד הקטעים חדורי הגאווה ביותר בסיפור החנוכה הוא האומץ שהפגינו מתתיהו ובניו במאבקם להמשיך ולקיים את מצוות דתם על כל פרטיהן, עד כדי כך שהם היו נכונים להקריב את חייהם כדי להבטיח שגם אחרים יוכלו לחיות בחופשיות כיהודים.

יוסף הבחין כי אחיו לקו ביחס של אי-כבוד לסמכות אביהם, והוא גמר אומר בלבו להגשים את שאיפותיו של אביו ככל שאפשר, ואפילו במחיר העמדת חייו בסכנה. בדומה לכך, המכבים היו מוכנים למות למען הסיכוי, ולו הקלוש ביותר, להשפיע על אחרים להעריך את מורשתנו, המהווה מתנה אמיתית.

ישנם זמנים שבהם צריך אדם להיות מוכן להקריב הכול, ויהי המחיר אשר יהי, כדי להבטיח את המשכיותה של דתנו. כשמנהיג משוכנע שהנסיבות של אותו הרגע תובעות את הוויתור העליון הזה, אזי הוא יסכן אף את חייו שלו ויפגין את ערכיו ואת קדימויותיו האמיתיים, וממשיכיו יפיקו מכך תועלת לדורות עתידיים רבים.

שלא כמו מנהיגי הטרור המושחתים, השוכנים בבטחה בווילות המותרות שלהם בעזה ובו זמנית שולחים לשטח ישראל את חסידיהם הנאיביים הנושאים על גופם חגורות נפץ – מנהיגינו, כגון יוסף והמכבים, מפגינים אומץ לב אמיתי, אומץ יהודי. רק משהו בעל משמעות כה מכרעת לעתידה של דתך עשוי לחייב מעשה כה אולטימטיבי של הקרבה עצמית, והקרבה זו יכולה להתבצע רק על ידי הדגולים והאמיצים שבאנשינו.