בין הלידות הרבות המתוארות בספר בראשית, אנו קוראים על לידות של שני זוגות תאומים: יעקב ועשו שנולדו ליצחק ולרבקה, ופרץ וזרח, התאומים של תמר ויהודה.לידת תאומיהם של יצחק ורבקה, יעקב ועשו; ולידת פרץ וזרח, התאומים של תמר ויהודה.

בין שני זוגות התאומים שוררים הבדלים משמעותיים, הן בנסיבות שקדמו להריון והן באופיים של התאומים שנולדו.

יצחק ורבקה היו נשואים ללא ילדים במשך עשרים שנה. הם התפללו לילדים, וכשהתחננו לבורא העולם הזכיר כל אחד את צדקותו של בן/בת הזוג. האיחוד המקודש ביניהם הוליד שני בנים שונים מאוד זה מזה: יעקב גדל להיות תלמיד חכם ועדין, בעוד עשו היה לאדם גס וערמומי..

תאומיה של תמר נולדו בנסיבות פחותות בהרבה. תמר הייתה נשואה לער, בנו הבכור של יהודה. אחרי מותו בלא עת של ער, היא ניתנה בייבום לאחיו הצעיר, אונן. אך גם אונן נפטר חשוך ילדים. כאשר נוכחה תמר לראות כי ליהודה אין כל כוונות להשיאה לבנו השלישי, שלה, היא התחפשה לזונה ופיתתה את יהודה עצמו. כשהריונה התגלה היא כמעט והוצאה להורג בעוון זנות, בהוראתו של יהודה. רק אחרי שהציגה בפניו חפצים אישיים מסוימים שאותם נתן לה יהודה כעירבון על התשלום שהיה חייב לה, נוכח יהודה לדעת שה"זונה" שעמה קיים יחסים הייתה כלתו לשעבר, וכי הוא-הוא אביהם של התאומים שברחמה.

אולם, שלא כמו צאצאיהם השונים מאוד זה מזה שנוצרו מנישואיהם של יצחק ורבקה, הרי הבנים התאומים שנולדו מאיחוד זה, שהיה מפוקפק מבחינה מוסרית, היו שניהם צדיקים. למעשה, כל מלכי ישראל, מדוד ועד למלך המשיח, הם צאצאי הריונה של תמר.

ההבדלים הקיצוניים שבין שני ההיריונות והלידות הללו נזכרים בפסוקים המתארים אותם. ביחס להיריונה של רבקה כתוב בתורה, "וימלאו ימיה ללדת והנה תומם [תאומים] בבטנה" (בראשית כה, כד). בלידת תמר, לעומת זאת, נכתב "ויהי בעת לדתה והנה תאומים בבטנה" (בראשית לח, כז). חז"ל מבחינים בניסוחים השונים ומבארים, כי הריונה של רבקה היה היריון "מלא" בן תשעה חודשים שלמים, ואילו תמר ילדה אחרי היריון "לא מלא" בן שבעה חודשים בלבד.

הם גם מציינים שהמלה "תאומים" מאוייתת בשני המקומות בצורה שונה ["תומם" ו"תאומים"], פעם בכתיב חסר ופעם בכתיב מלא. בדיווח על לידתו של זרח מופיעה המלה תאומים במלואה, ואילו בתיאור לידת יעקב ועשו, היא מופיעה בצורתה החסרה, בלי האל"ף והיו"ד. דבר זה, מסבירים הפרשנים, נובע מן העובדה שתאומיה של תמר היו שניהם צדיקים, ואילו במקרה של רבקה, אחד היה צדיק והשני – רשע.

במלים אחרות, ההיריון ה"מלא" של רבקה הוליד זוג תאומים "חסר", ויאלו הריונה ה"חסר" של תמר הוליד זוג תאומים "מלא" ומושלם.

זרעי הרשע?

אך האם היה הריונה של רבקה מושלם באמת? נראה כי המדרש גורס שהמחצית הרשעה בין צאצאיה התחיל להראות את טבעו הרע עוד בהיותו ברחם.

התורה מספרת כי הילדים נאבקו בתוכה – "ויתרוצצו הבנים בקרבה". המדרש מבאר שבכל פעם שהייתה עוברת ליד בית כנסת או בית מדרש, היה יעקב נאבק לצאת החוצה, וכאשר היתה עוברת ליד בית עבודת אלילים, היה עשו מבקש לצאת. כשהיא מבולבלת בשל השאיפות המנוגדות שגילו צאצאיה, היא ביקשה את עצת ה' – "ותאמר אם כן למה זה אנוכי, ותלך לדרוש את ה'" (בראשית כה, כג–כד) – ונאמר לה: "שני גויים בבטנך, ושני לאומים ממעייך ייפרדו".

אולם, במדרש מופיעים דיווחים אחרים, המתארים את עשו ואת יעקב כגדלים שניהם כצדיקים בסביבה מקודשת בבית הוריהם, וכי הם למדו תורה אצל סבם, אברהם אבינו. רק מאוחר יותר הפך עשו לרשע. דיווחים אלו תומכים בתפיסתנו הראשונית ביחס להתעברות היריון ולידה ללא כל כתם ופגם, שאחריהם הגיעו צאצאים "חסרים" המיוחסים אך ורק לעובדה שעשו, מרצונו החופשי, בחר ללכת בשביל הרוע.

סתירה דומה ניתן למצוא בפרשנותם של חז"ל ביחס לבריאת העולם. מצד אחד, לפנינו ההכרזה של המדרש כי "עולם על מילואו נברא" – כלומר, מלא לחלוטין ולא חסר דבר. עם זאת, העולם המושלם שאותו ברא אלוקים מכיל את הפוטנציאל לאי-שלמות ואפילו לרוע. אכן, פוטנציאל זה הוא חלק בלתי נפרד משלמותו. המדרש, בצטטו את הפסוק "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד", מעיר (בראשית רבה, ט): "הנה טוב מאוד" – זהו יצר טוב; ואילו "והנה טוב מאוד" – זהו יצר הרע... "הנה טוב מאוד" – זו מידת הטוב; "והנה טוב מאוד" – זו מידת יסורין... "הנה טוב מאוד" – זו גן עדן; "והנה טוב מאוד" – זו גיהנם..."; "הנה טוב מאוד" – זהו מלאך חיים; "והנה טוב מאוד" – זהו מלאך המוות..."

שני המטעמים

עיקרון יסודי באמונה היהודית, כותב הרמב"ם, הוא כי "רשות כל אדם נתונה לו: אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו; ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע, הרשות בידו." עם זאת, אנו רואים כי אנשים מסוימים נוטים לרוע יותר מאחרים. התלמוד מתאר את קורבן הרוע הטיפוסי, איוב, המוחה בפני אלוקים: "ריבונו של עולם! בראת צדיקים, בראת רשעים!."

בספר התניא מסביר רבי שניאור זלמן מליאדי כי אלוקים אכן ברא "צדיקים" ו"רשעים". "צדיקים" הם אנשים אשר מטבעם מתעבים את הרשע ורוצים רק בטוב, אם מפני שנולדו כך, או כיוון שהתמירו את דחפיהם השליליים והפכו אותם לחיוביים. "רשעים", מצד שני, הם אותם אנשים שנועדו "לא שיהיו רשעים באמת, אלא שיגיע אליהם כמעשה הרשעים במחשבתם והרהורם לבד והם יהיו נלחמים תמיד להסיח דעתם מהם כדי לאכפיא (לכוף את) לסטרא אחרא. ולא יוכלו לבטלה מכל וכל - כי זה נעשה על-ידי צדיקים."

שכן אלוקים רוצה בעולמו אנשים משני הסוגים הללו. כמו שבאוכל פיזי, ממשיך רבי שניאור זלמן מליאדי, ישנם שני סוגי מטעמים: מאכלים ערבים ומתוקים, ומאכלים העשויים מדברים חריפים או חמוצים שתובלו היטב עד שהפכו להיות מעדנים משיבי נפש. כך גם לאלוקים יש שני סוגי סיפוק: האחד מהכחדת הרוע על-ידי הצדיקים, ואילו השני כאשר הרוע מוכנע בעודו בשיא כוחו ועוצמתו, באמצעות מעשיהם של הבינונים.".

זוהי המשמעות העמוקה יותר של "שני הגויים" שנאמר לרבקה שהם דרים ברחמה. הנטייה לרוע שבלטה אצל אחד מתאומיה לא הייתה פגם או חולשה – היה זה הפוטנציאל ל"מטעם השני" שחשק בו אלוקים. רק מאוחר יותר, כאשרעשו בחר להיכנע ליצר הרע שלו במקום להיאבק בו, הפכה דואליות הכוחות שהולידה לזוג תאומים "חסר", פגום.

אולם, כאשר התקיימו יעקב ועשו בתוך בטן רבקה, הם היו היריון "מלא" המכיל את הפוטנציאל הכפול הבסיסי שנטע אלוקים בבריאתו: שמחת הטוב המוחלט, וההנאה המיוחדת ותחושת ההישג הנולדות אך ורק מתוך מאבק עם קשיים.

הריונה של תמר ולידת בניה מתארת את התהליך ההפוך לזה: כיצד אפשר לעדן נסיבות שליליות ומעשים שליליים, כך שהשלמות המקורית, שממנה צומח כל פוטנציאל בהוויית הקיום, מושבת על כנה. אכן, כאשר הפוטנציאל לרוע, לסבל, לגיהינום ולמוות הופך לממשי, אזי קיימת ההזדמנות להשגת שלמות עמוקה אף יותר, כאשר אלה מוכנעים ונהפכים לטוב.

העלייה להר ציון

מכאן פרדוקס קיומנו: שלמות מולידה אי-שלמות (כמו במקרה של הריונה של רבקה), שכן אין דבר שאפשר לומר עליו שהוא מושלם באמת, אלא אם כן הוא מכיל את הפוטנציאל למאבק, שפירושו שעליו להיות פגיע לאי-שלמות. אי-שלמות מולידה שלמות (כמו במקרה של הריונה של תמר), כאשר החולשה הזו מנוצלת כדי לקצור את יבול המאבק וכדי להגיע לזיווג המושלם של טוב בתולי עם רשע מוכנע.

ההיסטוריה כולה היא התקדמות אצילה וכואבת לקראת פתרון הפרדוקס הזה, כאשר בימות המשיח, "ועלו מושיעים (צאצאי תמר) על הר ציון לשפוט את הר עשו" (של רבקה), ובכך יאחדו את החולשות הנולדות מתוך שלמות בריאתו של אלוקים עם השלמות הנולדת מתוך חולשות המצב האנושי לכשעצמו.

(מבוסס על ליקוטי שיחות חלק ל', עמודים 110-115)