לא על חשבון אחרים

היהדות מצווה עלינו לאהוב את אלוקינו וכן לאהוב איש את רעהו. אם יראת האלוקים הפרטית של האדם גורמת שיישכח את חובותיו כלפי הזולת, כנראה שהוא נמצא על השביל הלא נכון, ופעולותיו עלולות להוליך לאסון. נקודה זו מומחשת בתפקידו של ראובן בפרשת השבוע הנוכחי.

הפרשה מתארת את הקונפליקט שבין 12 בניו של יעקב. יוסף, בנו האהוב של יעקב, חלם חלומות על גדולה עתידית ועל אחיו המשתחווים לו. אחיו זעמו על כך. יום אחד הם תפסו את יוסף הצעיר והשליכוהו לבור. ראובן היה בנו הבכור של יעקב. מהלך עניינים זה הרגיזו, אולם לא היה בכוחו להשפיע על מעשי אחיו. אף על פי כן הוא החליט שמאוחר יותר הוא ישוב לבור ויציל את יוסף כדי להשיבו הביתה לאביהם.

תכנית זו הייתה מצליחה אילולא יראת השמים הדתית האישית של ראובן, שלעתים סינוורה את עיניו מראות את הצרכים האמיתיים של ההווה. לאחר שהשליכו את יוסף לבור התיישבו האחים לאכול. ברגע קריטי זה היה על ראובן להישאר עמם כדי להבטיח את שלומו ואת ביטחונו של יוסף. במקום זאת הוא הלך משם. מדוע? אחד ההסברים של חכמינו זכרונם לברכה הוא שהייתה לו תכנית פרטית לעסוק בתפילת יחיד ובצומות.

כמו רבים אחרים הנוהגים באדיקות גדולה הוא החשיב את עצמו לחוטא שצריך לכפר על מעשיו. לרוע המזל הוא אפשר לחיפושו אחר יראת השמים האישית לבוא על חשבון תחושת האחריות הרחבה יותר שלו.

בעוד ראובן צם ומתפלל החליטו אחיו למכור את יוסף לסוחרים עוברי אורח. מששב ראובן, לא היה עוד סיכוי להשיג את השיירה ולהשיב את יוסף. ראובן נמלא צער ויגון, אולם הוא איחר את המועד. כמיהתו הפרטית להגשמה דתית גרמה שישכח את האחריות הרחבה יותר שאותה מצווה התורה על כל אדם ואדם: הדאגה לזולת.