אחת מן האמירות המעצימות ביותר בכל הספרות הדתית נמצאת בהלכות תשובה במשנה תורה לרמב"ם: "לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב; וכן כל העולם, חציו זכאי וחציו חייב: חטא חטא אחד – הרי הכריע עצמו והכריע את כל העולם כולו לכף חובה, וגרם להם השחתה; עשה מצווה אחת – הרי הכריע את עצמו והכריע את כל העולם כולו לכף זכות, וגרם להן תשועה והצלה". אנחנו יכולים לשַנות – ואפילו לשנות את העולם. עלינו לשַווֹת זאת לנגדנו תמיד.
האם מתקבל על הדעת שבמעשה אחד אנחנו יכולים להטות את מסלול חיינו, שלא לדבר על ההיסטוריה האנושית כולה? לפרשת השבוע שלנו יש תשובה לתמיהה הזו. והתשובה היא: אכן כן.
מעשה אחד, משמעות גדולה
ראובן רצה להציל את יוסף, אך נכשל. על כך אומר המדרש: "אילו היה ראובן יודע שהקדוש ברוך הוא מַכתיב עליו 'וישמע ראובן ויצלהו מידם' – היה טוענו ומוליכו אצל אביו". כלומר, אילו ידע ראובן שהתורה עתידה לכתוב שהציל את יוסף, היה נושא את יוסף על כתפיו ומביא אותו אל יעקב. למה מתכוון המדרש?
חשבו מה היה קורה אילו ראובן פעל ברגע הנכון. יוסף לא היה נמכר לעבדות. הוא לא היה מושך את אשת פוטיפר. הוא לא היה נזרק לכלא. הוא לא היה פותר את חלומות שר המשקים ושר האופים, ולא את חלומות פרעה. הוא לא היה מתמנה מִשנֶה למלך מצרים. הוא לא היה מביא את משפחתו להשתקע שם.
נכון, בני ישראל היו נעשים עבדים בכל מקרה, כפי שאמר ה' לאברהם, אבל לכל הפחות זה לא היה קורה כתוצאה מחוסר־תפקוד משפחתי. פרק שלם של אשמה יהודית וחרפה יהודית היה נחסך.
לו רק ידע ראובן מה שאנו יודעים. לו רק יכול היה לקרוא את הספר. אבל אף פעם איננו יכולים לקרוא את הספר המספר לנו את התוצאות ארוכות הטווח של מעשינו. אף פעם איננו יודעים עד כמה השפענו על חייהם של אחרים.
יש סיפור מרגש בעיניי, על ילד שחור בן אחת־עשרה שעבר עם הוריו ובני משפחתו לגור בשכונה לבנה בוושינגטון. זה קרה ב־1966. עם אחיו ואחיותיו הוא ישב במדרגות הכניסה לבית והמתין לראות כיצד יקבלו השכנים את פניהם – אולם איש לא קיבל את פניהם. עוברים ושבים הביטו בהם, אך אף לא אחד מהם חנן אותם בחיוך, או אפילו במבט של הכרה. הוא חש שכל הסיפורים המפחידים ששמע על יחסם של לבנים לשחורים הופכים למציאות חייו שלו. לאחר שנים כתב על ימיו הראשונים בבית החדש: "ידעתי שלא היינו רצויים כאן. ידעתי שלא יאהבו אותנו כאן. ידעתי שלא יהיו לנו כאן חברים. ידעתי שלא היינו צריכים לעבור לכאן..."
בעוד הוא חושב את המחשבות הללו, אישה לבנה ששבה מעבודתה עברה בצידו האחר של הרחוב. היא פנתה אל הילדים ואמרה בחיוך רחב: "ברוכים הבאים!". היא נכנסה לביתה, ולאחר כמה דקות הופיעה ובידיה מגש עמוס במשקאות ובכריכי גבינה וריבה, והגישה לילדים. הרגע ההוא, כתב הילד לאחר שנים, שינה את חייו. הוא נתן לו תחושת שייכוּת שלא זכה לה קודם לכן.
הילד, סטיבן קַרטר, הוא כיום פרופסור למשפטים באוניברסיטת ייל, ועל מה שלמד באותו יום הוא כתב ספר. הוא קרא לו Civility (ציוויליוּת – כלומר אדיבות, נימוס ותרבותיות). שמה של האישה, הוא מספר לנו, היה שרה קסטנבאום, והיא נפטרה בגיל צעיר. הוא מוסיף כי אין זה מקרה שהיא הייתה יהודייה דתית. "במסורת היהודית", הוא מציין, ציוויליות כגון זו קרויה "חסד, מונח שנגזר מההבנה שבני אדם עשויים בצלם אלוקים".
צעד אחר צעד
והוא מסכם, "עד היום אני יכול לעצום את עיניי ולחוש על לשוני את מתיקותם הרכה והחלקה של כריכי הגבינה והריבה שטרפתי באותו אחר צהריים קיצי שבו גיליתי כיצד מעשה אחד, כן וצנוע, של טוב לב יכול לשנות חיים".
חייה של נפש אחת, אומרת המשנה, שקולים לעולם שלם. אם שיניתם חיים של אדם, התחלתם לשנות את העולם. כך מתקנים את העולם: צעד אחר צעד, מעשה אחד בכל פעם, נפש אחת בכל פעם. לעולם איננו יודעים מראש איזו השפעה תהיה למעשה אחד שלנו. במקרים רבים איננו יודעים גם לאחר מעשה.
לשרה קסטנבאום, ממש כמו לראובן, לא ניתנה ההזדמנות לקרוא בספר את סיפור ההשפעות ארוכות־הטווח של המעשה שלה. אבל היא עשתה. היא לא היססה. וגם אנו, אומר לנו הרמב"ם, בל נהסס. המעשה הבא שלנו עשוי לשנות את מאזן חייו של מישהו, וגם את המאזן שלנו.
איננו עלים נידפים ברוח. אנחנו יכולים לשנות משהו בעולמנו.
כתוב תגובה