לאורך הדרך פגשתי מלאכים. היה זה לפני שנים. ריחפו שם אולי 10,000 או יותר, בכל מיני גדלים וצורות. חלקם נראו כמו קריקטורות מלאכים של וולט דיסני, מאלה הנושאים את גופי לגן העדן אחרי שנתנו לי מכה בראש. אחרים יצאו ישר מתצוגות חלון ראווה או מכרטיסי ברכה.

היו בהם שנראו כמו מלאכי הגבס שנהגתי לקנות בשוק המקסיקני, פרימיטיביים, צבועים בוורוד וכחול פסטליים. היה זה מבחר מרתק, כולם מנפנפים בכנפיהם הקטנות, הבינוניות והגדולות.

פגשתי אותם יום אחד במכונית שלי. אחרי ימים שלמים של דיונים ואחרי שהצלחנו להתגבר על כמויות עצומות של פחד, החלטנו – אשתי ואני – להניח לבננו בן השש לחצות את הרחוב בעצמו. היה זה היכן שהתגוררנו אז, במילווקי שבויסקונסין. לא גרוע כמו ניו-יורק או שיקגו, אבל היו בו מכוניות קשות באותה מידה, שנסעו מהר באותה מידה. התמונות שחלפו במוחנו היו זוועתיות כאילו הוא עומד לחצות את הרחוב הסואן ביותר בארצות הברית. עצמות קטנות ושבירות, עור רך וורוד.... אתם קולטים את התמונה.

התוכנית שלנו הייתה, שבלי שהוא יידע מכך, אכנס למכונית אחרי שהוא ייצא מן הבית, אנהג לכל אחת מן הפינות שהוא יצטרך לחצות, אחנה את המכונית במקום שלא יוכל לראותני ואצפה בו. לא ידעתי אם אוכל להגן עליו, אך לפחות אדע מה עלה בגורלו.

(לא חשבתי על היום הזה במשך שנים, ואז, יום אחד פתאום קרה משהו ששחרר בזיכרוני, צלולה כבדולח, את תמונת היום הזה).

ישבתי במכונית וראיתי אותו מגיע לפינה הראשונה. הוא נראה זעיר לחלוטין. הוא הלך בצעדים קטנטנים, הביט לכל עבר, עצר פעם בכמה זמן להסתכל במשהו על הקרקע או להפנות את ראשו כדי להציץ בציפור על עץ או בענן או במשהו גבוה באחד החלונות. הוא לבש את חולצתו הקטנה, המפוספסת בכחול ובצהוב, מכנסיים קצרים כחולים, גרביים קטנים שהגיעו ממש מעל קרסוליו, ונעלי ספורט כחולות.

כאשר הוא הגיע לפינה הראשונה, לבי הלם בחזי וידיי לפתו את ההגה. אימצתי את כושר הריכוז שלי ככל יכולתי והשתדלתי להזכיר לו, באמצעות טלפתיה, לעצור ולהביט לשני הצדדים. עיניי לא מצמצו מרוב פחד שבחשכה הרגעית, כשעפעפיי יכסו את עיניי, יקרה משהו איום ונורא. כאשר הגיע לסיבוב, נעו ידיי לעבר ידית הדלת וחישבתי כמה מהר אצליח לפתוח את הדלת ולרוץ לתפוס בו. לא הייתה כל תקווה להצילו, אך לפתתי את הידית בכל זאת.

בין שהוא קיבל את המסר שלי, או בין שהחוש הבריא שלו החל לפעול, הוא עצר. המכוניות הגיעו משני הכיוונים. מה הוא יעשה? בעודו ממתין, מביט לשני הכיוונים, שוב ושוב, שוב ושוב, מחשב מתי לחצות, חוויתי חוסר אונים עמוק. הרגשתי כאילו אין לי עמוד שידרה, אין שרירים ברגליי או בזרועותיי, אין אות חיים כלשהו בגופי. ישבתי שם וצפיתי וחיכיתי וניסיתי לנשום. כאשר הדרך הייתה פנויה לחלוטין, הוא החל לדלג לרוחב הרחוב, שמח וטוב לב, קל רגל כארנבון.

בפינה הבאה למדתי להתפלל. באותה תקופה לא הייתי דתי, אבל כשישבתי שפוף במכונית, החלטתי שמוכרח להיות אלוקים. כאשר צפיתי בבני מתקרב, לא יכולתי לקבל את פגיעותו בפני כוחות הרוע והנזק הגדולים בעולם, ואף לא יכולתי לקבל את חוסר האונים שלי לשמור עליו מכל פגע. סירבתי להאמין, שבחור קטן זה יצא לרחוב בלי כל הגנות. לא היה הגיוני בעיניי, שיצור חי קטן כזה יובא לתוך העולם הזה, ייאלץ יום אחד להכריז על עצמאותו, ולאחר מכן ייתנו לו להיסחף בלי שום אדם או דבר שיוכלו להשגיח עליו. התפללתי. התחננתי בפני כל הכוחות הטובים שבעולם שיש להם יכולת להשגיח על בני, לבוא אליו כעת ולהגן עליו.

אל תבינו אותי לא נכון. ידי עדיין הייתה על ידית דלת המכונית. הייתי בתנוחת סוס מרוץ בשער, מוכן לזנק למרות שידעתי שאפסיד במרוץ. עם זאת, התפללתי בכל כוח אהבתי ופחדיי ודמיונותיי הנוראיים. ואז הוא חצה שוב את הרחוב.

בפינה השלישית התקשיתי למצוא מקום לחנות ששם הוא לא יוכל לראות אותי. נכנסתי לפאניקה. כעת הייתי משוכנע שתפילותיי וכושר הריכוז שלי (כשהזכרתי לו לעצור ולהביט לשני הצדדים) היו הדברים היחידים המגנים עליו. מה יקרה אם לא אוכל להחנות את המכונית בזמן כדי להיכנס לעמדה שלי, עם היד הלופתת את ידית הדלת (דבר שכעת הפך כבר לאמונה תפלה)? מה יקרה אם לא אהיה מסוגל למקד את עיניי הלא-ממצמצות על חולצת הטי הקטנה המפוספסת שלו ולהתחיל להתפלל לפני שיגיע לפינה. לבסוף טסתי במורד סמטה אחת והחניתי את המכונית כך שרק מכסה המכונית וחלק מן החלון שלי בלטו החוצה ואפשרו לי לראות אותו בלי שהוא יראה אותי.

כאשר הגעתי לפינה, תפסתי עמדה, ידי הייתה במקומה, עיניי חדלו למצמץ, תודעתי ממוקדת ושפתיי ממלמלות תפילות לחמלה ולהגנה מאת הקב"ה.

ואז ראיתי את המלאכים.

היו שם אלפי מלאכים, כולם מרחפים סביב ומנפנפים בכנפיהם, מכסים אותו מכף רגל ועד ראש, חלקם נוגעים בו. נוכחתי לראות שבני לא הולך, אלא נישא קדימה בידי המלאכים הללו. ראיתי זאת בבירור כאשר כולם, כולל בני, הגיעו לפינה. המלאכים עצרו, ואז בני עצר. המלאכים נעו ביחד, כאילו לכולם הייתה תודעה ומחשבה אחת. אני זוכר שחשבתי, כמה מוזר זה, שכן כל המלאכים היו כל כך שונים זה מזה. איך יכלו מלאכי וולט-דיסני הללו לדעת מה חושבים ועושים מלאכי הגבס המקסיקניים? אך ללא ספק, כולם נעו יחדיו והביאו את בני לכלל עצירה על שפת המדרכה. הם לא נתנו לו לנוע ממקומו. זה היה מרתק לראות זאת. בעוד רוב המלאכים עמדו והחזיקו את בני, אחרים עפו כמו צופים כדי לוודא שכל מכוניות לא מגיעות. לאחר מכן, כשהם עפו בחזרה לדווח על מה שראו, עפה קבוצת מלאכים שנייה לשמור עליו. תהיתי אם משימתם של כמה מהם הייתה לעצור ממש את המכוניות מלהמשיך במורד הרחוב, כדי שבני יוכל לחצות. מלאכים עפו קדימה ואחורנית, אנה ואנה, באותה דרך שבה אני מדמיין כעת שמלאכים ירדו ועלו בסולם יעקב. ישבתי כמהופנט.

לבסוף, כשהכל היה שקט, המלאכים הניעו את בני והעבירו אותו אל מעבר לרחוב. וכאשר הבטתי בהם, חשתי כיצד ידי מרפה מידית הדלת. עיניי שבו למצמץ. מוחי נרגע ודומה היה שתודעתי מתמלאת באור. לקחתי נשימה עמוקה וארוכה ואני חושב – אף שאיני יכול לסמוך על זכרוני בנקודה זו – שחייכתי.

אני יודע שהבן שלי חייך. ראיתי אותו (ואני עדיין יכול לראותו לגמרי ברור בזיכרוני, אפילו עכשיו), עם חיוך גדול על פניו הקטנים, וראיתי אותו חוצה את הרחוב בדילוגים וניתורים כשהוא מצחקק לעצמו. הבחנתי בפעם הראשונה, עד כמה הוא בטוח בעצמו. עד כמה הוא נהנה מן החופש החדש שלו. כיצד הוא לקח את החופש הזה בלי אף טיפת חרדה או דאגה. תהיתי, אם הוא מסוגל לראות את המלאכים, ותהיתי איך יתכן שקיימים אנשים שיש להם ילדים אך אינם מאמינים באלוקים ובמלאכים ובכל זאת שורדים את תקופת הגדילה של צאצאיהם בלי התמוטטות עצבים.

לא ממש ראיתי את המלאכים שוב לאחר מכן, אבל ידעתי שהם נמצאים שם. כאשר כל ילד אחרי בני הבכור נולד וגדל והגיע לזמן שבו היה עליו (או עליה) לחצות את הרחוב לבדם, זכרתי את המלאכים, אבל לא ממש ראיתי אותם. המשכתי להתפלל, אף שכבר לא בצורה נואשת כל כך. אפילו המשכתי לנסוע לכל פינת רחוב, אך כעת היה זה יותר מתוך סקרנות מאשר מתוך דאגה ופחד אמיתיים. וכשכל אחד ואחת מהם גדלו והתבגרו, אפילו הפסקתי לחשוב על המלאכים כל כך הרבה, מלבד מאשר באירועים מדאיגים במיוחד.

בעבור בני הבכור, שהציג אותי בפני המלאכים, לא חשבתי עליהם כלל יותר. עד ליום אחד שנסעתי לבקר את בני.

הוא התגורר אז בניו-יורק. נסעתי לשם לנסיעת עסקים ובילינו הרבה זמן ביחד. הוא הראה לי את דירתו. התפללנו ביחד. יצאנו לארוחת ערב. עשינו קצת קניות. הוא הסתובב אתי תוך כדי שערכתי את עסקיי. דיברנו עליו ועליי ועל אחיו ואחיותיו ועל אמו. דיברנו על עתידו. היה ברור שהוא יודע לחצות את הרחוב בעצמו, ועם זאת, הוא עדיין הלך במורד הרחוב קרוב אליי, ולפעמים הייתה לי הרגשה שהוא זה שדואג לי, במקום להפך. הוא הוריד פיסת צמר ממעילי, או שאל אם זכרתי להביא את הכרטיס שלי כאשר יצאנו לתפוס מונית או לנסוע לשדה התעופה. אהבתי אותו כל כך בימים הללו. נהניתי ממנו. אהבתי את הגבר שהוא נהיה. ובכל זאת היה עליי לעזוב אותו כעת ולנסוע הביתה, מרחק קילומטרים רבים, רבים.

התקשינו למצוא מונית והוא נשא את מזוודתי כשצעדנו לתחנת המוניות. התחבקנו ועצרתי בדמעותיי בעיניי כשאמרנו שלום. הוא נתן לי לנשק אותו. שמתי את המזוודות שלי בתוך הבגאז', וברגע שנכנסתי למונית, הוא אמר "אל תשכח להוציא את המזוודות שלך כשתגיע לנמל התעופה, אבא". סובבתי את ראשי כדי שלא יראה את דמעותיי ואת כאב הלב שלי, את דאגותיי ואת פחדיי. שפתיי נעו בתפילה.

ממש לפני שהמונית פנתה בפינה, הבטתי אחורנית. ואז ראיתי שוב את המלאכים נושאים אותו במורד הרחוב.