יום אחד זימן אליו הצדיק המפורסם רבי חיים מצַנְז (נפטר תרל"ו-1876) את אחד החסידים: "אמור לי, אברך", שאל, "לוּ שבַָּת כעת, ואתה הולך ברחוב ומוצא מעטפה עם סכום כסף גדול מאוד – מה תעשה? תחלל את השבת ותקח את הכסף, או תקדש את השבת ותוותר על העושר?". החסיד, כמובן מאליו, ענה מיד: "בוודאי רבי, בוודאי שאניח את הכסף, ואשמור את השבת הקדושה, לא אתפתה לחלל את השבת!". "צא מחדרי!" הייתה התגובה, "שקרן אתה, ואין לי חפץ בשקרנים במחיצתי!"

יצא החסיד נבוך מהחדר, ומיד התייצב בפקודה תלמיד אחר, שעמד בפני אותה השאלה. והוא שכבר שמע שחברו "קיבל על הראש", ענה: "אומר לרבנו את האמת, אני עני ואביון, יראת השמים שלי זקוקה לתיקון – בוודאי שאקח את הכסף ואחלל את השבת...". "צא ממחיצתי! מחלל שבת שכמותך, מה לי חפץ בחסידים בעלי-עבירה? כלך לך מכאן אין לי חפץ בעבריינים בחצרי"!

יצא גם השני בבושת פנים, ואז זומן השלישי ששוב נשאל אותה השאלה בדיוק. נבוך החסיד, השפיל עיניו, וזרם של דמעות פרץ מהם: "באותם רגעים", אמר בביישנות, "אין אני יודע מה אעשה. אם אזכה, והלוואי שכך, אנצח את היצר-הרע, אתגבר, אעמוד בנסיון ואנצח את היצר-הרע. אך אם לא אזכה... אם אמשיך בהתנהגותי כעת... אם לא אמשיך להתקדם בעבודת השם, חוששני רבי, חוששני... שאכשל ואקח את האוצר... רבי הושיעה".

הרבי לקח את ידיו של החסיד, חיבקם בחום, וקרא: "בדיוק באלה חפצתי, זהו חסיד, איש של אמת!"

*

את יציאת מצרים עליה אנחנו קוראים השבוע בתורה, מתאר יחזקאל בצורה של לידה. גם בספר דברים נאמר "הניסה אלקים לקחת לו גוי מקרב גוי" וחז"ל הסבירו ש"קֶרֶב" הוא במשמעות של קרביים. "למה ישראל דומים במצרים? – לעובר במעי אמו".

יש כאן רעיון נפלא במהות המושג "גלות". העובר במעי אמו הינו גוף זר, נפרד – אך לא עצמאי. יש בו את כל המערכות: מערכת עיכול, מערכות שמיעה ותחושה, רגשות ואפילו שכל. אך הוא איננו עצמאי, הוא תלוי ב100% באימא. גם היהודי בגלות מתנהג באותה הצורה. נדמה לו שהוא ישות עצמאית, נדמה לו שהוא מנהל את עצמו, אוכל לבד ושותה לבד – אך האמת היא שהוא אוכל ממה שאמו אוכלת ושותה ממה שאמו שותה. יצור תלותי חסר כל חרות של אמת.

יועצי תקשורת, פרסומאים, וסתם "סטטוסים מצחיקים" בפייסבוק ובוואצאפ החזירו רבים מאתנו למצב עוּבָּר. כשאתה מקבל הודעה מחבר, ואתה בטוח שיש לו משהו לומר לך. כלומר: יש לו משהו לומר לך, אתה מגלה שמישהו השתלט לו על המוח, והפך את הסמארטפון שלו, של החבר, לצינור ארוך להעברת רעיונות של המישהו. זה מפחיד. החבר בטוח שהוא נחמד, שהוא אפילו חכם, אבל הוא בסך הכל עוּבָּר. כלי שרת ביד רעיונות ותכנים של מישהו אחר, שידע מראש שהרעיונות הללו יעברו הלאה דרך כל מיני עוברים מזדמנים.

זו גלות מצרים. "גוי בקרב גוי". ישראל נמצא בתוך מצרים, טוען לעצמאות, עצמאות מחשבתית, תרבותית והתנהגותית – אבל הוא בסך הכל "עובר במעי אמו". והאמא, לא נעים, זה מצרים. העולם הגדול, הרחב והרדוד, שהפך אותי ואותך לשפוטים שלו. צינורות חלולים שמעבירים תוכן זר.

זה מה שהציק לרבי חיים בתשובותיהם של שני האברכים הראשונים. התשובות היו צפויות מידי, המוניות מידי, חסרות צביון עצמי, אמיתי.

השלב הראשון בגאולה, לפי הפרשה, זה לעצור ולומר: די! אני אדם עצמאי, בן חורין! לא הפרשן ברדיו, ולא הפוליטיקאי הפופולרי-התורן יקבעו לי סדרי חיים ועדיפות. משה מצוֶה: "משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם". חז"ל מסבירים – "משכו והוציאו מעבודה זרה". עבודה זרה, לפי החסידות, היא כל "עבודה" שאיננה שלי, שהיא "זרה". עלינו למשוך את עצמנו בכל הכוחות שעוד נותרו לנו, ולהוציא את עצמנו במהירות החוצה מתוך ה"עבודה זרה", מתוך עבודת האחר.

בליל הסדר אנחנו מאחלים זה לזה: "השתא עבדין – לשנה הבאה בני חורין". מי יתן, שנזכה אכן לצאת לחרות. להיות בני-חורין בארצנו שלנו, בבתינו שלנו ובמוחותינו שלנו.