יש קטע בהגדה של פסח שאף פעם לא הבנתי. מיד אחרי שקוראים על 'ארבעת הבנים', נאמר כך:

"יָכוֹל מֵראשׁ חֹדֶשׁ? תַּלְמוּד לוֹמַר בַּיּוֹם הַהוּא. אִי בַּיּוֹם הַהוּא יָכוֹל מִבְּעוֹד יוֹם? תַּלְמוּד לוֹמַר בַּעֲבוּר זֶה – בַּעֲבוּר זֶה לֹא אָמַרְתִּי, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁיֵּשׁ מַצָּה וּמָרוֹר מֻנָּחִים לְפָנֶיךָ".

תוכל בבקשה להסביר לי מה בדיוק כתוב כאן?

תשובה

הפִּסקה המסתורית הזו טומנת בחובה מסר משנה חיים. אבל קודם כל נסביר את המשמעות הפשוטה שלה.

הבסיס של 'הגדה של פסח' הוא הסיפור של יציאת מצרים. התורה מצווה אותנו לספר את הסיפור ולהעביר אותו לדורות הבאים: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם"1.

בקטע הזה מההגדה פורשת דיון הלכתי בשאלה מתי צריך לקיים את המצווה של סיפור יציאת מצרים. בסגנון ה"משא-ומתן" התלמודי, ההגדה מעלה אפשרויות שונות ודוחה אותן, עד שמתקבלת ההכרעה הסופית שאת סיפור יציאת מצרים יש לספר לילדים בליל הסדר - הלילה הראשון של חג הפסח.

עכשיו נראה כיצד הדיון ההלכתי הזה מסתתר מאחורי המילים הקצרות הללו:

"יָכוֹל מֵראשׁ חֹדֶשׁ?" – בתחילת הקטע ההגדה מציעה את האפשרות שאולי התורה מצווה אותנו לספר את סיפור יציאת מצרים כבר ביום הראשון של חודש ניסן, בראש חודש, שהרי ביום זה ציווה ה' את מצוות הפסח והודיע למשה ואהרן על המועד המדויק שבו תתרחש הגאולה ממצרים.

ואז ההגדה דוחה את האפשרות הזו: "תַּלְמוּד לוֹמַר "בַּיּוֹם הַהוּא"" – הפסוק נוקב ביום מסוים שבו יש לספר לבן על יציאת מצרים, "ביום ההוא", כלומר באותו היום בשנה שבו התרחש הנס ויצאנו ממצרים – היום הראשון של חג הפסח.

לאחר מכן מעלה ההגדה אפשרות נוספת: "אִי בַּיּוֹם הַהוּא יָכוֹל מִבְּעוֹד יוֹם?" – אולי נכון לפרש את המילים "ביום ההוא" שנאמרו בפסוק במובן של שעות היום שבהן מקריבים את קרבן הפסח (כשבית-המקדש היה קיים היו שוחטים ומקריבים חלקים ממנו במזבח בשעות היום של י"ד בניסן, לאחר מכן צולים על האש את חלקי הבשר האחרים שלו ואוכלים אותם בלילה, בחיק המשפחה, יחד עם המצות והמרור), ואם כן יש לספר את סיפור יציאת מצרים ולומר את ה'הגדה' כבר בשעות היום של י"ד בניסן, לפני כניסת החג?

אך גם האפשרות הזו נשללת, ובמקומה מגיעה המסקנה שאת סיפור יציאת מצרים יש לספר דווקא בלילה הראשון של חג הפסח: "תַּלְמוּד לוֹמַר "בַּעֲבוּר זֶה"; בַּעֲבוּר זֶה לֹא אָמַרְתִּי, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁיֵּשׁ מַצָּה וּמָרוֹר מֻנָּחִים לְפָנֶיךָ" – בפסוק נאמר שעל האב להצביע על דבר מוחשי שנמצא בחדר ולומר לבנו שלמענו ובזכותו קרה הנס של יציאת מצרים; הכוונה היא למצוות שאותן מקיימים בליל הסדר: אכילת קרבן הפסח (כשבית המקדש קיים), המצה והמרור – שעליהן מדובר בפסוקים הקודמים. הסיטואציה שבה האב מצביע על המצה והמרור ואומר לבנו כי רק בזכות קיומן יצאנו ממצרים, מתקיימת דווקא בלילה הראשון של פסח שאז אוכלים את קרבן הפסח והמצה והמרור, ולכן זה הזמן שבו יש לספר את סיפור יציאת מצרים ולומר את ה'הגדה של פסח'.

עד כאן המשמעות הפשוטה של המילים.

כמו יתר ההגדה, גם לפסקה הזו יש רבדים רבים של משמעות. הנה סיפור מרגש במיוחד שחושף הבנה עמוקה יותר עם מסר חשוב לחיים:

סדר פסח ראשון לאחר המלחמה

היה זה בליל הסדר בשנת תש"ו – 1946. רבי ישראל אלתר, האדמו"ר מגור (ה'בית ישראל') ברח מפולין והגיע לארץ הקודש, שם נודע לו שאשתו, בתו, בנו ונכדיו נרצחו כולם על ידי הנאצים.

הוא ישב עם כמה מתלמידיו לסדר הראשון לאחר המלחמה. סדר ללא משפחה.

אנחנו לא יכולים לדמיין את הכוח העל-אנושי שנדרש לניצולים לערוך את ליל הסדר באותו זמן, אנחנו לא מסוגלים לדמיין את הכאב של קריאת ארבע הקושיות בידיעה שילדיהם עלו בעשן הכבשנים. אבל הם עשו את זה.

רבי ישראל הגיע לקטע הזה והתחיל לקרוא "יכול מראש חודש..." ולפתע עצר. הוא התבונן בקבוצת הנשמות השבורות שסביבו והתחיל להסביר את הקטע הזה בצורה חדשה:

אחרי שעברנו תקופה של חושך וכאב גדול, איך נמשיך לחיות?! מניין נשאב את הכוח להמשיך למרות הכול?! מתבקש לחשוב שאי אפשר להמשיך מיד. צריך לחכות שמשהו יקרה, שהזמן יעבור וירח חדש יופיע ויזרח בשמים, כשהעולם ישתנה, רק אז יהיה אפשר להתחיל לחיות מחדש.

אולם התורה דורשת מאיתנו אחרת. אנחנו לא יכולים לחכות עד אז. עלינו למצוא את הכוח לחיות ולחגוג "ביום ההוא" – כבר עכשיו, היום, כשאנחנו עדיין כואבים ומרוסקים, זה הזמן לעורר את הנשמה ולהתחיל לחיות מחדש. מיד.

אז אולי נחשוב שהשמחה יכולה לבוא רק באור היום. כשהשמש זורחת וקורים דברים טובים?

גם זה לא. אל תמתינו עד שמצב הרוח שלכם ישתנה. הכריחו את עצמכם להתחבר לחיים כאן עכשיו, כשהסבל עדיין נוכח, מוחשי וכואב וטרי. תנו לנשמה שלכם לזרוח בחושך, לא משנה מה עומד לפניכם, בין אם אתם ניצבים מול המצה – סמל החירות והחופש, ובין אם לפניכם מרורים וייסורים – עליכם להתחיל את החיים החדשים עכשיו, בכל מצב!

במילים מעטות אלו הפיח רבי ישראל אלתר חיים חדשים בדור שבור ומיוסר. האמת הנוקבת של דבריו ממשיכה להדהד. רבים מאיתנו נמצאים במצוקה, לא מעט אנשים בימינו חוו אבדן קשה, וחלק פגועים או סובלים מסיבות אחרות. עלינו לזכור ולהפנים שאסור לנו לחכות עד שהדברים ישתפרו. אנחנו חיים לאזור אומץ ולשפר אותם. היום. לא לדחות את החיים החדשים לחודש הבא, לא להמתין עד שמצב הרוח יאפשר לעשות שינוי חיובי. במקום זאת לקום ולעשות את זה עכשיו. לצאת ממצרים מיד.

הערה ביוגרפית: רבי ישראל אלתר (ה'תרנ"ה – ה'תשל"ז, 1894 – 1977), המכונה "בית ישראל", הוא האדמו"ר הרביעי בשושלת אדמו"רי חסידות גור. הוא בנה מחדש את החסידות והקים אותה מהאפר לאחר השואה. הוא נישא בשנית לאחר המלחמה ולמרות שלא התברך בילדים נוספים, חסידיו וצאצאיהם מונים כיום מאות אלפי נפשות.