המלחמה האחרונה, מעבר לחשיבותה במישור הביטחוני, הביאה עמה סימפטום חיובי נוסף – המצב הביטחוני הקשה הביא לאחדות נדירה בין הקצוות בעם ישראל. החיילים והתושבים בדרום זכו לחיבוק חם מיהודים מכל גווני הקשת, מה שמוכיח כי כולנו 'עם אחד'.

תופעה מקבילה התרחשה לפני למעלה מ-3000 שנה, כפי שמתואר בפרשת השבוע. עם יציאת מצרים, נדרשו בני ישראל לברוח מפרעה וחייליו ולצלוח את ים סוף. בעקבות הנס הגדול של קריעת ים סוף, שרו כולם את שירת הים – "אז ישיר משה ובני ישראל". לפי אחת הדעות, משה רבנו התחיל את המילים הראשונות של השירה וכל בני ישראל המשיכו יחד באופן אחיד, כי שרתה על כולם רוח הקודש.

רוח הנבואה ששרתה אז על בני ישראל מעלה את השאלה – מדוע היה בכלל צורך שמשה יתחיל את השירה?

לשם כך יש להבין את הרובד העמוק יותר של השירה. מעבר לשירת הודיה על הנס, מבטאת השירה אחדות מיוחדת בעם ישראל. העובדה שכולם שרו יחד היא תוצאה של האחדות ששררה בעם.

באחדות ניתן למצוא שתי רמות – "כאיש אחד" ו"בלב אחד":

"כאיש אחד" – יש אחדות של גוף האדם, בה 248 אברים שונים לחלוטין משלימים זה את זה ומרכיבים גוף אחד. בדומה לכך, גם בעם ישראל ניתן למצוא עדות מגוונות וזרמים שונים המרכיבים את הפסיפס המדהים של עם ישראל. למרות היופי והמעלה באחדות כזו, סוף סוף יש הבדלים גדולים בין יהודי ליהודי;

"בלב אחד" – זו אחדות עמוקה יותר, ללא הבדלים. כל ישראל זהים לגמרי, והם דבר אחד, כמו לב אחד ויחיד. כי כאשר מסתכלים על הנקודה היהודית – כל ישראל זהים לגמרי, ללא הבדלים. כולם יהודים.

כאשר עמדו בני ישראל לפני שירת הים, הם היו מחולקים לשבטים שונים, דבר שהיה עלול להביא להבדלים בשירה ולקולות שונים. לכן, היה צורך במנצח שיקבע את הטון. רק כך, יוכלו כל השבטים להמשיך יחד את השירה בקול אחד, בלב אחד.

הגורם המאחד, שגיבש סביבו את כל השבטים, היה משה רבינו, מנהיג העם כולו. משה התחיל את השירה, וכך נתן את הכוח לכולם לשיר מתוך אחדות מוחלטת.

את האחדות שהתגלתה בעת המלחמה, יש לתרגם גם לעיתות שלום. את ההבדלים בינינו – שלעיתים עומדים לרועץ וגורמים למחלוקת – יש להניח בצד. עלינו לזכור שלכולנו יש נקודה יהודית שווה המאחדת אותנו.