כולנו מכירים את הבדיחה המפורסמת על האדם שמספר לחברו כיצד הוא ואשתו חיים בשלום במשך שנים רבות. "לי שמורות ההחלטות בעניינים החשובים, והיא מחליטה בכל הדברים הקטנים. השלום העולמי, הכלכלה, הפוליטיקה, מי ינצח באליפות הכדורגל - זה התחום שלי. היא אחראית על הדברים הקטנים: תקציב המשפחה, חינוך הילדים, היכן נגור ועוד דברים קטנים מעין אלו..."

תכופות אנו נוטים להסתכל על מערכת היחסים שלנו עם הא-ל במונחים דומים. כאשר מגיעים הדברים לפרטים הקטנים של חיי היומיום, הרי בעיקרו של דבר אנו מחליטים בעצמנו. מאידך גיסא, העניינים הגדולים שייכים לתחום של אלוקים. תכלית הבריאה, משמעות החיים – אלה הם דברים שה' קבע והחליט בהם, ושאין לנו כל תקווה להבינם, על אחת כמה שלא להשפיע עליהם בדרך כלשהי.

משנת החסידות טוענת כי למעשה המציאות היא ההפך הגמור.

בעניינים הקשורים לחיי היומיום, התורה מציגה בפנינו רשימה מאוד מפורטת של הוראות. כמובן שיש לנו בחירה חופשית. אך ברמה זו, "בחירה חופשית" אינה הסמכות לקבוע כיצד צריכים הדברים להיות ולהחליט מה טוב ומה רע. פירושה של בחירה חופשית זו היא שאנו יכולים לבחור האם לציית לרצון האלוקי, ובכך להביא לידי התאמה בין חיינו לבין הדרך בה תכנן בורא החיים שיש לחיות את החיים; או לחילופין, אנו יכולים לבחור שלא לציית לכך. כיוון שכל כך ברור שהבחירה האחרונה מהווה עיקשות מטופשת ויש בה משום הרס עצמי, ניתן לטעון כי אי אפשר להחשיב זאת כבחירה "חופשית" כלל! (מצד שני, אפשר גם לטעון שזהו החופש הגבוה מכל – החופש של האדם לפעול אפילו כנגד האינטרס הבסיסי והיסודי שלו עצמו).

בכל מקרה, "הדברים הקטנים" מצויים בתחום אחריותו של אלוקים. אולם כאשר מדובר בשאלות החיים הבסיסיות ביותר, שאלות כמו מי אנחנו? מדוע אנחנו כאן? כאן אומר אלוקים: "זה כבר עניין שלכם, וככל שלא תבחרו להגדיר את ה- raison d'être של קיומכם ושל יחסכם אליי, זה יהפוך לאמת שלכם. כך אראה אתכם וכך אתייחס אליכם".

ארבעת השומרים

באחת משיחותיו השתמש הרבי מליובאוויטש זצ"ל במודל "ארבעת השומרים" שהלכותיהם מפורטים בפרשת משפטים (שמות כא – כד), כדי לתאר ארבעה סוגים של הגדרה עצמית אנושית ותגובתושל אלוקים לכל אחד ואחד מסוגים אלו.

כדי להבין את האנליזה של הרבי (אשר מבוססת על כתביו של הרב ישעיהו הורוביץ, הרב המפורסם מן המאה ה-16, הידוע בכינויו "השל"ה"), עלינו לסכם כאן בצורה מתומצתת את הלכות ארבעת השומרים כפי שהם מובאים בפרשה ומוסברים בתלמוד ובפירושים השונים.

שומר הוא כל אדם, אשר מסיבה כלשהי אחראי על חפץ השייך לאדם אחר. באופן כללי, התורה מפרטת ארבעה סוגי שומרים ואת רמת האחריות שבה מחזיק כל אחד מהם:

1) שומר חינם: שומר שאינו מקבל שכר הוא אדם המטפל ברכושו של אדם אחר רק בתור טובה ואינו מקבל כל פיצוי על טרחתו. אף שהוא מחויב לדאוג לרכוש שבפיקוחו, אחריותו במקרה שקורה משהו היא מינימלית. אם החפץ ניזוק או נאבד כתוצאה מרשלנותו, עליו לשלם על כך; אך כל עוד הוא דאג לטפל בחפץ בהתאם להתחייבותו מלכתחילה, והוא נשבע שהוא אכן עשה זאת, הוא פטור מאחריות או מתשלום.

2) שומר שכר הוא אדם שמקבל פיצוי על שמירתו. כיוון שמשלמים לשומר זה (בכסף או בכל צורה אחרת) על שירותיו, אחריותו ורמת הטיפול המצופה ממנו במקרה שהחפץ ניזוק גדולות יותר.

כאן התורה מבדילה בין נזק שאפשר למנוע אותו, כמו גניבה או אובדן, לבין "נזק בלתי נמנע" כמו שוד מזוין או מוות טבעי (במקרה של שמירת בהמה). השומר שמקבל שכר נחשב אחראי לנזק שאפשר למנוע אותו ואילו מן האחריות לנזק בלתי נמנע הוא משוחרר על פי שבועה.

3) השואל: אחריותו של אדם השואל חפץ כלשהו היא הגבוהה ביותר. שלא כמו שני השומרים הראשונים, אשר שמירתם על החפץ היא לטובת בעליו, הרי במקרה זה, החפץ ניתן לשואל אך ורק לרווחתו שלו. כתוצאה מכך, הוא אחראי להשיב את מה שניתן לו שלם ללא פגע, או לשלם עבור ערכו – ללא קשר למידת אשמתו במקרה שנגרם נזק. אפילו אם החפץ הנשאל נהרס על ידי פגיעת ברק, השואל חייב לשלם. (ישנם רק שני יוצאי דופן לאחריותו המוחלטת של השואל. א) הנזק נגרם כתוצאה מן השימוש הרגיל שלו בחפץ; ב) אם בעליו של החפץ 'השאיל את עצמו' עם החפץ).

4) השוכר: התורה מזכירה גם מקרה רביעי בו אדם אחראי לרכושו של זולתו, והוא המקרה של השוכר שמשלם עבור השימוש בחפץ. רמת האחריות של השוכר לא ברורה, והתלמוד מצטט שתי דעות בנושא. רבי יהודה פוסק שהוא דומה ל'שומר חינם' ולפיכך אחראי רק במקרה של רשלנות בולטת; רבי מאיר סובר כי מחוייבויותיו זהות לאלה של השומר בשכר, ולכן הוא אחראי גם על "נזק שאפשר למנוע אותו" כמו אובדן וגניבה.

מדוע השוכר מהווה קטגוריה רביעית?

ברור שאלה אינם ארבעת המקרים היחידים שבהם אדם שומר על חפץ של אדם אחר. המצבים המובילים לסיטואציה כזו הם אינסופיים, למעשה. אבל כולם שייכים לאחת מארבע הקטגוריות הללו. למעשה, התלמוד בוחן סיטואציות אחרות רבות – לדוגמה, אדם המוצא חפץ אבוד ודואג לטפל בו עד שמצליחים לאתר את בעליו, אדם המחזיק בחפץ השייך לזולתו כמשכון על הלוואה, וכן הלאה. בכל מקרה כזה, התלמוד משייך את המצב לאחת מארבעת הקטגוריות.

דבר זה מעלה את השאלה: מדוע אם כן אנו אומרים שקיימות ארבע קטגוריות של שומרים? מדוע ה"שוכר" נחשב לקטגוריה בפני עצמו, אם ההלכות הקובעות את מידת אשמתו של שוכר זהות או לאלה של שומר חינם (לפי רבי יהודה) או לאלה של שומר שמקבל שכר (לדעת רבי מאיר)?

התשובה לשאלה זו טמונה בהבנת הבסיס למחלוקת שבין רבי יהודה לרבי מאיר באשר למעמדו של השוכר.

אדם השוכר חפץ כלשהו מקבל את החפץ על מנת להפיק ממנו תועלת, ומשלם לבעליו של החפץ עבור זכות השימוש בו. על פי רבי יהודה, התשלום שמציע השוכר הוא בתמורה לזכות השימוש שממנה הוא נהנה ושווה ערך לה. לכן, העובדה שהוא מפיק תועלת מהחזקת רכוש חברו, והעובדה שהבעלים מקבל על כך תשלום, לא צריכה להיות לה השפעה על רמת אחריותו – הן מבטלות זו את זו. פירוש הדבר, כך אומר רבי יהודה, שהשוכר לא מקבל מאומה בתמורה לטיפול שהוא מטפל בחפץ. מכאן מעמדו כשומר שאינו מקבל שכר.

רבי מאיר אינו חולק על החשבון הנ"ל של זכויות וחובות, אך יש לו פרספקטיבה שונה לחלוטין ביחס לשוכר. על פי רבי מאיר, הבעיה העיקרית לא צריכה להיות כמה מקבל שומר בתמורה לטרחתו, אלא מדוע נמצא החפץ בידיו מלכתחילה. שאלת התשלום או אי-התשלום היא משנית. בשני המקרים – הן של השומר בחינם והן של השומר שאינו מקבל שכר, החפץ נכנס לתחומם לטובת הבעלים. על כן, האחריות היא מינימלית. במקרה של שהשומר שאינו מקבל שכר, האחריות שלו מוגבלת להזנחה בולטת ובוטה. במקרה של השומר שמקבל שכר, העובדה שקיימת גם תועלת כלשהי לשומר, פירושה שרמת האחריות צריכה לעלות במדרגה אחת.

אך במקרה של השואל והשוכר, כך אומר רבי מאיר, ההפך הוא הנכון: החפץ עזב את שליטתו של בעליו לטובת השומר. לכן אחריותו גבוהה יותר. תוספת הגורם האחר, המשני, של התשלום, יש לה השפעה דומה לזו המתקיימת במקרה של השומר שמקבל שכר: כיוון שהשוכר משלם על הטובה שהוא מקבל, כלומר על זכות השימוש, רמת אחריותו יורדת מדרגה אחת. בעיני רבי מאיר, השומר שמקבל שכר הוא באופן בסיסי שומר שאינו מקבל שכר, אשר שילמו לו כדי שיהיה קצת יותר אחראי; ואילו השוכר הוא בבסיסו אדם ששואל דבר-מה מרעהו, אשר שילם כדי להפחית את מידת אחריותו. העובדה שהתוצאה הטכנית היא שהשוכר והשומר בשכר מחזיקים באחריות לאותה סדרת נסיבות היא מקרית לחלוטין. באופן בסיסי, לשומר בתשלום יש יותר במשותף עם השומר שאינו מקבל תשלום, ולשוכר יש יותר במשותף עם האדם ששואל, מאשר המשותף שקיים בין השניים (כלומר, בין השוכר והשומר בתשלום).

כדברי התלמוד, על פי רבי מאיר, "ארבעה שומרין ודיניהם שלושה". אכן, הסיווג ל"ארבעה שומרים" מיוחס אך ורק לרבי מאיר. לדעת רבי יהודה, לעומת זאת, קיימים למעשה רק שלושה "שומרים", ואילו השוכר הוא מעין שומר בחינם.

במישור הרוחני

כל האמור לעיל תופס גם ביחס לחיים הפנימיים של הנשמה ולמערכת היחסים שלה עם הבורא.

תפקידו של האדם בבריאה הוא תפקיד של שומר. "וייקח ה' אלוקים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה" (בראשית ב, טו). הבורא הפקיד את עולמו בידינו למשמרת ונתן לנו את האחריות לשמור על המשאבים שהוא העניק לכל אדם ולפתח אותם.

חוקי השמירה בתורה מתייחסים לכמה משאלות החיים המרכזיות ביותר. של מי החיים הללו בכלל? האם יש לנו זכות מלידה שיהיו לנו "חיים, חופש וחיפוש אחר האושר" או שעלינו להרוויח את הזכויות הללו? מהן חובותינו כלפי בוראנו ומהו הגמול שביכולתנו לצפות לו בתמורה, וכן מהו יחס הגומלין שבין החובות הללו לבין הגמול בכל מקרה ומקרה? האם מספיק שנעשה "כמיטב יכולתנו" ונצפה שברכות החיים יזרמו אלינו, או האם גמול הוא דבר שנמדד על ידי הישגים?

"ארבעת השומרים" (אם להשתמש במודל של רבי מאיר) מייצגים ארבע גישות לחיים. הראשונה היא גישתו של השומר ללא-שכר, האלטרואיסט, האדם אשר מהווה דוגמה לאידיאל אני נבראתי לשמש את קוני" (תלמוד, קידושין פב). השומר שאינו מקבל שכר רואה את חייו, את כישרונותיו ואת רכושו כרכוש אלוקים אשר נמסר לטיפולו בנאמנות כדי "שיעבוד אותו וישמור אותו". הוא אף לא מרגיש שאלוקים חב לו משהו כפיצוי על מאמציו.

בקיצוניות השנייה נמצא השואל, שמקבל את מה שהוא מקבל לתועלתו שלו. עבור השואל, תכלית החיים היא הגשמה עצמית ומימוש עצמי. הוא עשוי להכיר בזהותו של הבעלים האולטימטיבי ולקבל את חובותיו כלפיו כשומר (במידה שהוא ממלא על קוצו של יו"ד את כל תכתיבי חוקי התורה); אבל הוא לא מרגיש שהוא חייב לאף אחד שום דבר על השימוש בברכות החיים.

השומר בתשלום והשוכר הם שלבי ביניים בין שני הקטבים הללו. בשאלה "מדוע אנחנו כאן?" הם שונים זה מזה באותה מידת שוני השוררת בין השומר ללא-שכר והשואל, אך שניהם ממתנים את השקפתם על החיים בעזרת רעיון ה"תשלום". השוכר הרוחני הוא שואל במובן זה שהוא רואה את תכלית הכל כהגשמת העצמי והעצמתו, אך אף על פי כן הוא מרגיש שעליו להרוויח את הזכות הזו על ידי כך ש"גם" ישרת את בוראו. השומר בשכר או כמו שומר חינם, במובן זה שהוא רואה את הגשמת רצונו של אלוקים כתכלית החיים המוחלטת. הוא שונה רק בכך שהוא שומר לעצמו פינה קטנה של אינטרס עצמי. הוא מרגיש שגם הוא ראוי למשהו מעין "חיים משל עצמו" בתמורה לעבודתו כשומר העובד עבור בורא-עולם.

איזה מהם באמת? כולם

חז"ל מספרים לנו שאלוקים נותן לנו "מידה כנגד מידה", כלומר, הוא משיב לנו באופן בו התנהגנו אנחנו וכפי שאנו עצמנו מגדירים את יחסינו עמו. לפיכך, רבי ישראל הבעל שם טוב מפרש את הפסוק "ה' צילך" ("ה' שומרך ה' צלך על-יד ימינך", תהלים קכא, ה) כך, שבורא עולם מרשה לנו לפתח את הבסיס והטון של מערכת היחסים שלנו עמו ומשיב לנו באותה מידה, בדיוק כפי שצלו של אדם נע ביחד עם תנועותיו של האדם.

לאדם ניתנה יד חופשית לבחור בתור איזה סוג של "שמירה" ברצונו להגדיר את חייו. האדם עשוי לבחור בגישת "לחם חינם" של השואל. אולם אז, כך אומר הקב"ה, עליך גם לקחת אחריות מלאה. אם העניינים בחייך יסטו מן המסלול, אם תטעה ותמעד, או אפילו אם תוכרע על ידי נסיבות שמעבר לשליטתך – זוהי הבעיה שלך. אחרי ככלות הכל, אתה היית זה שהחלטת כי החיים הללו הם "שלך".

אדם עשוי אף לבחור בהגדרתו העצמית של השוכר, ובמקרה כזה הוא משוחרר מחלק מן ה"אחריות" שלו. כיוון שהוא מרגיש בחובתו זו כלפי הבורא, אל לו לשאת בנטל החיים לבדו. הוא הדבר באשר לשומר בשכר. נכון כי הוא לא התמסר כליל לתפקידו זה כשומר והוא שומר לעצמו את ה"זכות" לקבל גמול בעד עבודתו, אך גישתו הבסיסית לחיים היא שאין אלה החיים שלו אלא שהחיים שייכים לבורא. ואילו הבורא, בהגיבו "מידה תחת מידה", מתייחס אליו באורח דומה: "ה"חוקים" השולטים בחייו מגנים עליו, במידה מסוימת, מנטישה מוחלטת ל"גורל" אך מותירים אותו קצת חשוף לאי-הוודאויות ולמקרים המצערים אשר מאיימים על קיומנו המועד לפורענות.

אולם השומר בחינם פטור מלהיות פגיע לכל מקרה מלבד להזנחה פושעת. כל עוד הוא נשאר נאמן למשימתו בחיים, אל לו להיות מודאג מן הפחים הרבים שטומן העולם החומרי. כיוון שהוא ויתר על כל עצמיותו ורואה את חייו אך ורק במונחים של שירות הבורא, אלוקים לוקח על עצמו אחריות מלאה לחייו.

(ע"פ ליקוטי שיחות, חלק ל"א עמוד 112).