ההפטרה מתייחסת למצווה המופיעה בפתיחת פרשת משפטים, דיני העבר והשפחה העבריים וכי יש לשחררם לאחר שש שנות עבדות.

באותה תקופה בירושלים היו העשירים ואנשי השררה רוכשים להם עבדים ושפחות עבריים ומחזיקים בהם למעלה משש שנים. צדקיהו שמלך בירושלים באותם ימים, קרא להם לשמור את מצוות התורה ולשחרר את העבדים והשפחות בזמן הראוי לכך. הם נענו לדבריו, כרתו עמו ברית ואכן שיחררו את עבדיהם ושפחותיהם.

אלא שברית זו לא ארכה זמן רב, והאדונים תפסו בעבדים ובשפחות המשוחררים והכריחו אותם לשוב לעבדותם.

בורא העולם שלח את ירמיהו הנביא כדי לנזוף בעם ולהוכיח אותו על מעשיו הרעים.

"...כה אמר ה': אתם לא שמעתם אלי לקרוא דרור איש לאחיו ואיש לרעהו, הנני קורא לכם דרור נאום ה' אל החרב, אל הדבר ואל הרעב, ונתתי אתכם לזועה לכל ממלכות הארץ!" הנביא ממשיך ומתאר את העונשים הצפויים לאלו שעברו על הצו האלוקי וכיצד כל תושבי הארץ, יחד עם המלך צדקיהו, יפלו ביד אויביהם ויובלו לגלות.

אך ההפטרה מסתיימת בנימה חיובית ובהבטחה כי בסופו של דבר יזכור האלוקים את בניו וישיב אותם לארצו.

"כה אמר ה'... כי אשיב את שבותם וריחמתים."