לא אתיימר לומר שחזיתי את התמוטטות ברית המועצות לשעבר, אחרי ביקור בן חמשה שבועות בשנת 1987. עם זאת, לא יצאתי תחת הרושם שהענינים שם מתנהלים כשורה. גורם משמעותי לכך היה אירוע שהתרחש זמן קצר אחרי נחיתתי במוסקבה. רכב שחנה בחצר בית הכנסת החבד"י נפרץ, ורכוש בעל ערך נגנב ממנו. כאשר השומר המקומי תוחקר על האירוע, הוא השיב במשיכת כתפיים: "התפקיד שלי הוא לוודאות שהכל כשורה. כשמשהו לא מתנהל כראוי – זה לא התפקיד שלי"!

נזכרתי בסיפור זה תוך כדי לימוד פרשת השבוע, עם סיפור הרבי מליובאוויטש היה נוהג לספר לעיתים תכופות. הסיפור עוסק באחד מהאדמורי"ם הקודמים אשר על שמו נקרא הרבי: רבי מנחם מענדל, בעל ה"צמח צדק" (1749-1826). אחת מכלותיו הצעירות חלתה, והרופאים הביעו את דעתם פה אחד כי לא נשקפת כל תקווה. כשעדכנו את רבי מנחם מענדל בדברי הרופאים, הוא העיר כי בתלמוד מובאת שאילתה: "מהיכן אנו יודעים שניתנה רשות לרופא לרפאות"? התלמוד מוכיח זאת מהפסוק המופיע בפרשתנו, "ורפא ירפא" – מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות. "אולם" הטעים רבי מנחם מענדל, "באף מקום לא ניתנה לרופא סמכות או יכולת לקבוע שמצבו של פציינט סופני".

למעשה, שאילתת הגמרא מהווה אתגר רציני עבור המאמין. אם ה' רצה שהאדם יחלה – איזו תועלת תבוא מפניה אל הרופא? אנו לא עוסקים בשאלה "כיצד ניתן להתערב במעשיו של הבורא" אלא בשאלה "כיצד לדעתך, יכול הרופא לשנות בכהוא-זה מרצונו של ה'"? התלמוד אכן מסיק, שסמכותו של הרופא לחולל שינוי נובעת אך ורק מכך שה' העניק לו, ואף ציווה עליו, יכולת 'להתערב' במעשיו ולרפאות את החולה.

המחלה והרפואה מהווים דוגמא דרמטית משהו למושג זה, רעיונות החסידות ניתנים ליישום בכל תחומי החיים: עבודה למטרת פרנסה, סיוע לנזקקים, וכו'. יש לנו את היכולת, הזכות והחובה לחולל שינוי אך ורק משום שה' ציווה עלינו לעשות זאת. אך היכולת הזו מוגבלת. כשנמצה יכולת זו, דהיינו אם נעשה כל מה שביכולתנו לעשות, מה שיתרחש מעבר לכך אינו בתחום אחריותנו.

משום כך, המושג "ייאוש" לא קיים בלקסיקון החסידי. בדרך כלל מתחלקים האנשים לשני סוגים: הפאטליסטים והאקטיביסטים. הפאטליסט מאמין שהכל נתון בידי הגורל. דברים ימשיכו להתנהל בדיוק כפי שהם התנהלו עד עתה, ואיש לא יכול לעשות מאום כדי לשנות אותם. ברוח זו, אין טעם לתחושות של סיפוק או ייאוש (למרות שיהיו כאלו שיטענו שהפאטליזם היא סוג מסויים של ייאוש). האקטיביסט, לעומתו, מאמין שהגורל מצוי בידיו. הוא יחוש סיפוק כשהוא יצליח להשיג את המטרה שקבע לעצמו, ויהיה מיואש אם לא יגשים את יעדיו, כי לדעתו, אי-ההצלחה נבעה מחוסר תכנון ראוי מצידו.

היהודי לא שייך לקבוצה הראשונה ואף לא לקבוצה השניה. במובן מסויים הוא פטאליסט, כי הוא מאמין שכל מה שמתרחש נעשה בידי ה' וברצונו. במובן אחר הוא גם אקטיביסט: הוא מאמין שהוא יכול ומוכרח לעשות כל שביכולתו כדי לנסות לשפר, לחולל שינוי.

דבריו של השומר הרוסי, איפוא, לא היו חסרי בסיס. ביצוע דברים בצורה טובה – זהו תפקידנו. אך כשמיצינו את יכולותינו, אין זה כשלון. אנחנו ביצענו את תפקידנו שלנו. כעת תורו של ה' לבצע את תפקידו שלו.