ב"ה
קוראים וקוראות יקרים,
אין הרבה דיווחים עיתונאיים כאלה. הכתבת של תאגיד השידור "כאן" דיווחה על הדלקת החנוכייה בשער ברנדנבורג בברלין, ופרצה בבכי (תוכלו לצפות בזה כאן).
בתור דור שלישי לניצולי שואה, הזדהיתי אתה מאד. גם אני התרגשתי. באותו מקום שבו היטלר מונה בחגיגיות לקנצלר, באותו מקום שבו הוא ליבה את היצרים האנטישמיים והסית להשמיד אותנו – שליח חב"ד הדליק את אחת החנוכיות הגדולות והמפוארות בעולם. אפשר לא להתרגש?
חנוכה הוא חג של גאווה יהודית. במקום להוריד את הראש ולהתחבא, אנחנו מביאים את האור היהודי למרחב הציבורי בכל העולם. הכי בולט שאפשר. במקומות שבהם רדפו והרגו את אבותינו, אנחנו מדליקים נרות ומברכים "שעשה ניסים לאבותינו, בימים ההם בזמן הזה". בגאון ובאמונה, בלי להתבייש ביהדות שלנו.
התמונות האלה נתנו לי פרספקטיבה מיוחדת. בזכות מה שרדנו את כל זה? איך אנחנו עדיין כאן? הרי יצר ההישרדות אומר לעשות בדיוק הפוך: להיטמע, לא לבלוט, להיראות כמו כולם. ואנחנו מה? התעקשנו להמשיך לשמור על המורשת ועל מה שמייחד אותנו מכל העמים. גם כשהיוונים רצו "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך", יהודים בחרו לדבוק באמונה ולשמור את המצוות. ובאופן לגמרי לא מובן, דווקא זה מה שהציל אותנו – כי הקדוש ברוך הוא, הוא זה ששמר עלינו.
בחנוכה כדאי להפנים ולהעביר הלאה: העתיד שלנו נמצא בעבר שלנו.
שבת שלום וחנוכה שמח,
שלום בלוי
