דברים

ב"ה,

קוראים וקוראות יקרים,

השבוע רציתי לשתף אתכם במחשבות שלי על תשעה באב, על איך שיהודים תמיד מוצאים את התקווה והנחמה בתוך השבר. אבל אי אפשר לא לכאוב ולזעוק על מה שקרה. אנחנו כאן בארץ ישראל, הבית שלנו, אבל השכנים רוצים שנסתלק. ודביר יהודה, השם ייקום דמו, נפל קרבן לאכזריות שלהם שלא יודעת גבולות.

וזה שוב ממחיש לנו שמשיח עדיין לא בא, שאנחנו עדיין נושכים שפתיים ולא מפסיקים לצפות. כשנשב על הרצפה במוצאי שבת ונבכה על דביר בית המקדש שחרב, נבכה גם על דביר יהודה שנרצח; כשנקונן על "בָּנִים הַיְקָרִים בַּחֲרָבוֹת נִדְקָרִים", נרגיש את הדמעות של עם ישראל שכבר אלפיים שנה זולגות.

כך נֹאמר בקינות:

וְדָמוֹעַ תִּדְמַע עֵינִי וְאֵלְכָה לִי שְׂדֵה בוֹכִים,

וַאֲבַכֶּה עִמִּי מָרֵי לֵבָב הַנְּבוֹכִים,

עַל בְּתוּלוֹת הַיָּפוֹת וִילָדִים הָרַכִּים,

בְּסִפְרֵיהֶם נִכְרָכִים,

וְלַטֶּבַח נִמְשָׁכִים...

ונחשוב על דביר, הילד הרך, תלמיד הישיבה שאהב את התורה, שנטבח כשבחיקו היו ספרים, שבשבילם הוא הלך, כדי לתת אותם במתנה של הכרת הטוב לרבנים שלימדו אותו תורה.

*

נחזק מכאן את כוחות הביטחון, נחבק את המשפחה, ונזכור ש"אף על פי כן" – הצער והצרות לא יזיזו אותנו מדרכנו. נמשיך לחיות כאן, נעשה מעשה טוב לעילוי נשמתו של דביר ונתפלל שנזכה כבר לראות שהכול לטובה, בגאולה השלמה בקרוב.

שבת שלום ובשורות טובות,

שלום בלוי