מסעי

ב"ה,

קוראים וקוראות יקרים,

יש מישהו שלעולם תתגעגעו אליו, שתשמרו לו תמיד פינה חמה בלב?

הפרשה מספרת לנו על פטירתו של אהרן הכהן, ואפילו מציינת את התאריך שבו זה קרה: "בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי, בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ1" – כלומר: בראש חודש אב, מחר.

במקום אחר התורה מתארת את האבל הגדול שהורגש אצל כל עם ישראל כשאהרן נפטר: "וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן, וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל2". על אהרן כולם בכו, כולם הזילו דמעות של צער עמוק. למה? כי הוא אהב אותם והאמין בהם, כי הייתה לו אמפתיה לכל אחד מהם.

המדרש מספר שבין המלווים בלוויה של אהרן היו שמונים אלף בחורים שלכולם קראו אהרן. מי הם היו? ילדים שנולדו למשפחות שאהרן הציל מפירוק, שכבר היו על סף גירושין והוא הראה להם את הדרך לחזור לאהוב ולהיות שוב משפחה. כי הוא אהב אותם והיה לו אכפת מהם. וזו הייתה המחווה שלהם, לקרוא לילדים שנולדו בזכות אהרן על שמו. שמונים אלף 'אהרונים', ומי יודע כמה עוד בנים ובנות, היו כולם הילדים של אהרן, ילדים של אהבה ללא תנאי.

כזה היה אהרן הכהן, וכאלה גם אנחנו צריכים להיות. כמו שאומרת המשנה: "הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה3". אם אנחנו רוצים לקרב, אנחנו צריכים לאהוב. כי אנשים מוכנים לפתוח את הלב ולקבל, רק כשהם מרגישים שאוהבים אותם ומאמינים בהם באמת. כך זה בזוגיות, כך זה בהורות, וכך זה בכל מערכת יחסים. האנשים שסביבנו ילכו אחרינו וירצו להתקרב לתורה ולערכי המסורת שלנו – אם נשכנע להם את הלב, ואת זה עושים רק באהבה.

בימים האלה אנחנו מצטערים במיוחד על חורבן בית המקדש, שחרב בגלל שנאה בתוכנו. ולכן, דווקא עכשיו זה הזמן להיות תלמידים מצטיינים של אהרן הכהן, ללמוד לאהוב. וכמו שאומרים הכוהנים, ילדיו הביולוגיים של אהרן: "אשר קידשנו בקדושתו של אהרן וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה" – ואולי אפשר לקרוא את זה כך: מהי הברכה הגדולה ביותר שאפשר לאחל לעם ישראל? האהבה בינינו.

שבת שלום,

שלום בלוי