ב"ה,

קוראים וקוראות יקרים,

"אבא, אני חייבת לדבר אתך. זה דחוף".

היא בסך הכול בת שבע, כמעט זאטוטה. מה יכול להיות כל כך דחוף? התרחישים המוכרים התחילו לרוץ. בעיות בשיעורי הבית, עניין חברתי, אולי קרה משהו עם המורה?

אבל לא. לא קרוב ולא בערך. "רציתי לספר לך שהיה לי יום נפלא בבית הספר. הגעתי לכיתה שמחה ומאושרת, למדתי מצוין והתפילה הייתה מיוחדת". ככה היא אמרה, באלה המילים – בלי אבל ובלי בערך.

זו לא הייתה התרחשות מיוחדת, גם לא עניין לטור באתר. רק אפיזודה קטנה של אושר פשוט.

זה כן הראה לי כמה מילים פשוטות כאלה יכולות לחמם את הלב לאנשים שאכפת להם מאתנו ושאכפת לנו מהם. לא תמיד חייבים לדבר על בעיות ומצוקות ותלונות. חדשות לא חייבות להיות רעות. מותר גם לספר דברים טובים, מה שנקרא אצלנו "לבשר בשורות טובות".

תחשבו: מתי לאחרונה התקשרתם להורים או לילדים שלכם רק כדי לספר להם שהצלחתם במבחן קשה, שהשגתם משהו שנורא רציתם, או שפשוט היה לכם כיף ונעים? כמה פעמים בתקופה האחרונה שלחתם הודעה לבן או בת הזוג, סתם ככה באמצע יום עבודה, וסיפרתם על משהו טוב שקרה לכם? בלי תלונות, בלי בעיות, רק משהו קטן וטוב.

יהודים מוצאים רמזים מתחת לכל אבן. גם בשמות של החודשים. השבוע יבוא עלינו לטובה חודש שבט, ומפענחי הרמזים מצאו בו את התקווה והאיחול "שנתבשר בשורות טובות". ואולי זה עניין של הרגל. אם נשים לב לדברים הטובים שמקיפים אותנו, לכל האושר והשפע שאלוקים נתן לנו במתנה, ונחלוק את הטוב הזה עם מי שאכפת לו מאתנו – נגלה פתאום כל כך הרבה בשורות טובות, שאולי פספסנו בדרך.

שבת שלום ובשורות טובות,

שלום בלוי

אגב, במגזין של השבוע שעבר נפלה טעות טכנית. בכותרת הבטחנו לתת תשובה לשאלה "למה טובלים את האצבעות ביין של ההבדלה?", אבל הכתבה הושמטה. אז קבלו התנצלות, ולמתעניינים, צירפנו את הכתבה למגזין השבוע.