אהבה ממבט שני

אני לא שמח, אז נרשמתי לקורס לשמחה.
אחרי הקורס, אני שמח.
אבל בשביל מי שעבר קורס, זו שמחה די קטנה.
אז שוב אני עצוב.

צופרים

בגוף שלנו יש מנגנון שתפקידו לדאוג שלא יחסר לנו דבר. הוא עובד כמו צופר. כשחסר משהו, אוכל, מים או מנוחה, הוא צופר: רעב, צמא, עייפות. אף אחד לא קם בבוקר ואומר "איזה כיף, אני לא צמא".

המנגנון הזה לא נועד לשמח אותנו במה שיש. הוא נועד להתריע על מה שאין. מה שיש, לא נשמע. מה שחסר, נשמע חזק מאוד.

וכמו בשמחה, כך גם באהבה.

כמעט כל זוגיות מתחילה בצפירה. "חסר לי אותו", "אני סופרת את הימים", "מתי ניפגש?". המוח מתרגש מציפייה, ממה שעוד לא לגמרי שלי. זה אמיתי ויפה. אבל בלי לשים לב, אנחנו לומדים שכך מרגישה אהבה: כמו געגוע.

גם העולם סביבנו מלמד אותנו לסמוך על ההרגשה הזו יותר מכל דבר אחר. "תקשיב ללב". "אם זה לא מרגש, זה לא נכון". פעם התחתנו גם כי צריך. היום מתחתנים בעיקר כי טוב לנו, כי בא לנו להיות יחד. ההרגשה נעשית גם הסיבה להתחתן, וגם הסרגל שבו נמדוד אחר כך את הנישואין.

אז מה קורה כשהגעגוע נגמר?

אחרי החתונה, הוא כאן כל ערב, והיא כאן כל בוקר. כבר לא חסר, ולכן הצופר שותק.

תחשבו על ילד קטן. ילד שלא בטוח שאמא שלו כאן, קורא לה כל כמה דקות: "אמא? אמא?". ילד שבטוח בה, משחק בשקט בחדר הסמוך. הוא לא צריך לבדוק. הוא יודע.

השקט בבית הוא כמו השקט של הילד הבטוח. הוא לא סימן שהאהבה נחלשה. הוא סימן שהיא כאן.

מתגעגע לגעגוע

מי שלמד שאהבה היא געגוע, שומע את השקט ונבהל. הוא לא מתגעגע לשני, כי השני כאן. הוא מתגעגע לגעגוע.

כאן נמצא הקושי העמוק. הגעגוע היה הדרך שבה ידעתי שאני אוהב. כשהוא נעלם, נדמה שנעלמה גם ההוכחה. אבל אי אפשר להתגעגע למי שנמצא כל ערב בבית. דווקא הנוכחות שלו היא שמשתיקה את הגעגוע. ככל שהקשר בטוח יותר, כך יש פחות געגוע. ומי שמחכה שהגעגוע יחזור, מחכה לדבר שהנישואין עצמם מונעים.

ובינתיים, נוצר חוסר אונים. אם אהבה היא משהו שבא לי, כמו גשם שבא או לא, היא לא בידיים שלי. כל מה שנשאר הוא לחכות. וקשה מאוד לחכות למשהו שהבית כולו נשען עליו, בלי שום דרך להשפיע עליו.

מי שמרגיש חסר אונים, מחפש לעיתים קרובות תחושה של שליטה. הוא מודד, ובודק כל ערב אם הרגש חזר וכמה ממנו יש. או שהוא מאשים: אם זה לא בידיים שלי, כנראה שזה בידיים של השני. אבל מי שנמדד כל ערב, ומרגיש שמחפשים בו אשם, מתכווץ ונותן פחות. אז באמת יש פחות, והפחד מקבל עוד הוכחה.

היציאה מהמעגל הזה לא מגיעה מניסיון להחזיר את הריגוש בכוח. היא מגיעה משינוי של השאלה.

כל עוד אני שואל "מה אני מרגיש עכשיו?", אני תלוי במשהו שלא בשליטתי. השאלה "איזה בית אני רוצה?" היא שאלה שאפשר לענות עליה. גם אם יהיו מעידות בדרך, ערבים קשים וימים שלא הולך, יש שדרה שמובילה. ולפיה אפשר לפעול: לשבת לדבר, להפתיע, לקרב. כשיש מה לעשות, חוסר האונים פוחת, ואיתו גם הלחץ.

אז מתגלה דבר מפתיע. הרגש, שנדמה היה כמו גשם שבא מעצמו, מתחיל להגיע בעקבות המעשים. לא תמיד, ולא באותה עוצמה של ההתחלה, אבל הוא מגיע. רגש לא רק מוביל למעשה. במידה רבה, הוא גם נולד ממנו.

והרגש? הוא נוסע איתנו ברכב, וכדאי לשמוע מה הוא אומר. אם הוא אומר "אני עייף", אולי הערב צריך לנוח. אם הוא אומר "נפגעתי", אולי צריך לדבר על זה. הרגש יכול להשפיע על הדרך. אבל הוא לא קובע לאן נוסעים. ליד ההגה יושב מה שאני רוצה לבנות.

ממבט שני

מה התורה מספרת על הנישואין הראשונים שהיא מתארת מתחילתם? היא מתארת את הנישואין של יצחק ורבקה בשלושה שלבים:

1. "וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה"

2. "וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה"

3. "וַיֶּאֱהָבֶהָ"

האהבה מגיעה אחרונה. היא לא הייתה מרכז הכובד. היא תוצר לוואי של החיבור, מה שצמח בדרך.

זו אהבה ממבט שני. היא רואה את השני אחרי שהריגוש נרגע, כמו שהוא באמת. היא נבנית מהחיים המשותפים, מהערבים שבהם בחרנו לשבת יחד, מהפעמים שוויתרנו ושוב התקרבנו. היא יציבה, כי היא נשענת על מה שבנינו, ולא על מה שמרגש עכשיו.

חז"ל אמרו: "כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר, בטלה אהבה". אהבה שתלויה בגעגוע, נגמרת כשהגעגוע שוכך. אהבה ממבט שני מתחילה דווקא שם.

אז אם תשאלו אותי היום אם אני שמח,
האמת? לא בדקתי.
הייתי עסוק בלבנות.

ואולי זה כל העניין. לא לחזור להיות הילד שקורא "אמא?" כל כמה דקות. להיות הילד שמשחק בשקט, כי הוא יודע.

באהבה ממבט ראשון - מודדים; באהבה ממבט שני - בונים

שאלות לכוס תה:

1. כשהבית שקט, מה אני שומע בשקט: חסר, או ביטחון?

2. על מה אני מחכה שיבוא לי, כשאולי אפשר פשוט לעשות?

3. מה צמח בינינו בדרך, שלא היה שם בהתחלה?

נ.ב. "תורה" מלשון הוראה, וכל סיפור בה הוא הוראה לכל אחד מאיתנו. הדברים כאן אינם עוסקים באבותינו עצמם, שמדרגתם נעלית מהשגתנו. הם אינם דבר תורה במובנו המקובל, אלא קריאה ברמז מתוך פירושי חז"ל ותורת החסידות, כדי שנבין טוב יותר את עצמנו ואת ביתנו.