קוראים יקרים,

"אשתי אף פעם לא מקשיבה לי! לא מעניין אותה מה יש לי לומר. היא פשוט לא מעוניינת בי." "הבנאדם הזה כזה קמצן! אני מנסה לשכנע אותו לתרום למטרת צדקה מאוד חשובה, אבל אין לו לב והוא לא מוכן לתרום אפילו אגורה שחוקה".

כמה פעמים אנו שומעים את המשפטים האלו, או גרוע מכך – משתמשים במשפטים כאלה? כשמישהו או מישהי מתנהגים לא כמו שצריך, אנחנו מייחסים להם סיבה. "הוא קמצן" "היא לא אכפתית" "הם סנובים".

אבל אולי בפרשת השבוע נוכל למצוא את הדרך הנכונה כיצד להתייחס לאנשים כאלה. התורה מספרת על משה רבינו שבא לבשר לעם ישראל שהם עומדים להיגאל. תתארו לעצמכם את המעמד: בן אנוש זכה לדבר עם האלוקים בכבודו ובעצמו. הוא זכה לשמוע במו אוזניו שעוד זמן קצר עשרות שנות הסבל והעינויים עומדים להסתיים! אבל כשהוא מגיע לעם ישראל, במקום להתקבל במחיאות כפיים הם פשוט לא מתייחסים אליו, לא מאמינים לדברים שהוא אומר.

רשעים? כופרים? לא אכפת להם?

אף תשובה אינה נכונה.

"ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה". פשוט לא היה להם זמן. הם היו עייפים, קבוצת אנשים מסכנים שבקושי היה להם זמן לנשום. זו הייתה הסיבה היחידה שהם לא הקשיבו למשה.

אז תחליפו את ה"איזה קמצן" ב"איזה מסכן שאולי אף פעם לא למד איך לתת צדקה"; את ה"לא אכפתית" תחליפו ב"היא כל-כך עסוקה, מסכנה בטח אין לה אפילו כוח להקשיב למה שאני אומר" (אגב, הרבה פעמים זה גם נכון...) ואת ה"סנובים" תחליפו ב"הם בטח לא יודעים איך ליצור קשרים חברתיים" (גם זה נכון ברוב הפעמים...)

זה לא קל לשנות את הרגלי החשיבה שלנו. זו עבודה די קשה, אבל בהחלט משתלמת.

המשך שבוע נעים,

הרב מנדי קמינקר