את הסיפור הזה שמעתי כמה פעמים בעבר, אבל השבוע יצא לפגוש לראשונה את הסיפור המקורי:

היה זה בשנות החמישים. מחנך בישיבה תורנית פנה אל הרבי מליובאוויטש בשאלה (וכאן אני מצטט מתוך המכתב שלו, שהתגלה לי השבוע): "התלמיד [כאן מופיע שמו] יצא ביום השבת קודש מהלימוד לאיזה רגעים. וכשחזר נדמה לי שהנני מריח את ריח הטבק מסיגַרֵטַה...". תלמיד ישיבה, יצא בשבת לעשן סיגריה... בהמשך המכתב מפרט המחנך מדוע אין זה רק חשד, אלא עובדה די מבוססת, והנה השאלה: "לא דיברתי עמו מאומה אודות זה עדיין, כי אינני יודע כיצד לגשת לזה. ואולי טוב יותר לגרשו, ולהיפטר ממנו בכדי שלא יקלקל את האחרים...".

תשובתו של הרבי הייתה קצרה מאוד, בשולי מכתבו של השואל: "עיין אבות דר"נ פי"ב מ"ג" – אלו אינם שמות קודש סודיים, אלא ציון מקום לעיון: הספר הקדום 'אבות דרבי נתן', בפרק שנים עשר, במשנה השלישית.

ומה כתוב שם? – שם מדובר על אהרן הכהן, שהיה רודף שלום, ומקרב את הבריות לתורה. ומסופר כי כשהיה יודע במישהו שעבר עבירה, היה מתנהג כאילו הוא לא יודע מכך, ומרעיף עליו חיבה מיוחדת. בפעם הבאה כשהיה החוטא רוצה לחטוא, היה חושב לעצמו "כיצד אחטא? אני לא רוצה לאכזב את אהרן הכהן".

המחנך, שלימים נעשה לאחד משלוחיו של הרבי וקירב המון יהודים לתורה ולמצוות, עשה בדיוק כך: הוא לא הראה לתלמיד שהוא יודע על נפילתו הרוחנית. במקום זאת הוא החל יותר ללמוד אתו, לשוחח אתו, ולתת לו תחושת קירבה מיוחדת. בסופם של דברים התלמיד הזה הקים משפחה מפוארת, ביראת שמים.

במוצאי שבת יחול יום ההילולא של הרבי וזו הזדמנות לחשוב על הסיפור המיוחד הזה: הרבי לא נקט בגישה של ביקורת והרחקה. זה ברור. אבל זה לא נגמר בזה. הרבי לא ציפה מהמחנך להתעלם מהאירוע או "להכיל" אותו כאילו כלום לא קרה. במקום זאת, הרבי פשוט הזכיר לו איך להתייחס נכון לאירוע הזה, לדעת שהתלמיד שכשל רוצה באמת להתנהג אחרת והנפילה שלו היא רק סימן לכך שהוא זקוק ליותר אהבה, יותר קירבה, יותר רוחניות.

בואו ניקח את זה הביתה. ביקורת, האשמות, הרחקה – בוודאי שלא. אבל בד בבד, אסור להתנער מאחריות או לפתח אדישות ולדמיין כאילו "הכל טוב". אם חס ושלום משהו לא טוב קורה בסביבה שלנו – זה אומר שיש כאן חלל רוחני ואנחנו אלה שצריכים למלא אותו ולדאוג שהוא ייהפך ליתרון.

שבת שלום,

הרב שמואל רסקין