בכל שנה כשקוראים בתורה את פרשת שלח, על המרגלים, יש פסוק אחד שמהדהד לי בראש.

כשהמרגלים משתפים את העם ברשמים מהביקור שלהם בארץ, הם מספרים שהרגישו את עצמם "חגבים" למול המקומיים הענקיים. ואז מוסיפים מידע מודיעיני מעניין: גם הם, המקומיים, הרגישו שאנחנו בסך הכל "חגבים" ביחס אליהם.

מאיפה ידעו המרגלים מה חשבו עליהם הענקיים, יושבי הארץ? התשובה, לפי רש"י, היא פשוטה: הם שמעו אותם אומרים זה לזה "מסתובבים לנו בין הכרמים נמלים בצורת אנשים"...

יש כאן משהו מוזר: הם שמעו את המקומיים מתייחסים אליהם כמו "נמלים" אבל לבני ישראל הם מספרים שראו בהם "חגבים". למה הם החליפו את הנמלים בחגבים? למה הם שינו את הסיפור?

ואולי ההבדל הדק הזה, בין מה שהם שמעו לבין מה שהם סיפרו, מספר את כל הכישלון שלהם.

כי נמלה לעולם לא גוזלת, היא תמיד לוקחת רק את חלקה. לכל נמלה הגרגיר שלה, והאחת לא תיגע בשל חברתה לעולם. עד כדי כך שחז"ל אומרים שאם לא היינו מקבלים את התורה, היה אפשר ללמוד מהנמלים להתנהג בהגינות חברתית.

וזה, כנראה, מה שהגויים המקומיים אמרו זה לזה: האנשים הזרים שמהלכים כאן אינם גוזלים שום דבר, למרות שאנו גרים פה הארץ הזו באמת שלהם, היא הובטחה בידי בורא העולם ומנהיגו לאברהם אביהם וכל השנים שעשו במצרים לא מכהים זאת. עכשיו הם באו לקחת את שלהם.

אבל, למרבה הצער, המרגלים סרבו לשמוע את האמת הזו. במקום זאת הם שמעו צליל אחר, ששיקף יותר את התרחשות ליבם מאשר את המציאות. הם, שלא הרגישו בנוח עם כיבוש הארץ מידיי המקומיים, ראו את עצמם כחגבים, שבאים לחסל ולחמוס את היבול שלא שייך להם. וכשזו רמת האמונה בהבטחת השם מצד היהודים, הגויים מאמצים בשמחה את הנרטיב השגוי, גם הם מתחילים לחשוב שעם ישראל לוקח, חס ושלום, את מה שלא שייך לו.

הפתרון ל"סכסוך" מצוי קודם כל בבתי הספר שלנו, בחינוך היהודי השורשי. אם אנחנו נחנך על ברית אבות וקדושת הארץ – העולם כולו, המאמין ברובו בתנ"ך, גם הוא יביט ויאמר "נמלים מהלכים בכרמים", לא חגבים!

שבת שלום

הרב שמואל רסקין