בשנת תשי"ט (1959), קיבל הרבי מליובאוויטש שאלה מאת ראש ממשלת ישראל דאז דוד בן גוריון. השאלה עסקה בנושא רישום ילדים שנולדו לאב יהודי ואם לא יהודיה. הרבי השיב על שאלת ראש הממשלה (את התשובה ניתן לראות כאן), אך למחרת היום שלח לו הרבי מכתב נוסף, אותו הוא הגדיר כ"בלתי רשמי, וגם לא חצי רשמי."

למעלה מחמישים שנה חלפו מאז כתיבת המכתב, אך תוכנו עדיין רלבנטי בימינו. עצוב לראות כי חששו של הרבי התגשם, ועם זאת הפתרון המובא בו ניתן ליישום על ידי כל אחד מאיתנו.

להלן תוכן המכתב, כפי שהוא מעובד לעברית מודרנית (במקור הוא נכתב בלשון הקודש – לחצו כאן לגירסה המקורית).

תקופה קריטית

הנני מקווה שתסלח לי שאני כותב מכתב בשפה לא דיפלומטית, וגם על כך שבהקדמתי אשתמש ברעיונות שאולי על פניהם הם נראים פשוטים.

עם ישראל נמצא כעת בתקופה קריטית, הן במובן הפיזי והן במובן הרוחני. וכמו שהיה מאז ומתמיד בהיסטוריה של עם ישראל, המצב הרוחני הוא זה שמשפיע יותר על המצב הפיזי, ולא להיפך.

בתקופה כזו על כל אחד ואחת מאיתנו מוטלת אחריות גדולה בהרבה מאשר בשנים רגילות, והאחריות המוטלת על אישים בעלי השפעה, גדולה פי כמה וכמה. וכמו בכל דבר, האחריות באה יחד עם זכות: ככל שהאחריות גדולה יותר, כך הזכות שבמילוי התפקיד גדולה אף היא.

כוונתי לכוח ולאחריות הנמצאים בידיך, כמי שיש בידו את כוח ההחלטה בתחומים רבים בחיי היהודים המתגוררים בארץ ישראל.

הטעות הישראלית

בשנים עברו היו כאלו שאמרו כך:

אלו שגרים בחו"ל צריכים לשמור על הקשר לדת, שכן רק הקשר לדת ולמצוות הוא זה שישמור עליהם שלא יתבוללו בין השכנים שלהם.

אבל אולי ניתן למצוא דרך אחרת שתעצור את ההתבוללות? במיוחד עבור אלו הגרים בישראל, האוירה הישראלית, שפת העברית והחיים בארץ, הם אלו שישמרו על העם מאוחד ויוודאו שהוא לא יתבולל בין אומות העולם. ואם כך, האם לא עדיף לוותר על הדת? מדוע לשמור על המצוות, המהוות לכאורה מעמסה וטורח?

המציאות בשנים האחרונות הוכיחה כי עד כמה שיש צורך בדת עבור היהודים שגרים בחו"ל, הצורך עבור אלו הגרים בארץ גדול אף יותר.

שכן דווקא בארץ ישראל נשקפת סכנה שיקום דור צעיר שידבר עברית, יגור בארץ האבות ואף יקרא לעצמו בשם 'ישראלי', אך יהיה מנוכר להיסטוריה המפוארת של עם ישראל, לערכי היהדות הנצחיים, ואף ינהל חיים של השקפת עולם ותרבות המנוגדים לכך!

הפתרון היחיד

מפני כמה סיבות, אינני רוצה להאריך בנושא כאוב זה. אחת מהן נעוצה בתקוותי שהצעירים עצמם הם אלו שיקומו ויתריעו מול סכנה זו.

הן בארץ, והן בחוץ לארץ, נרגשת כמיהה לרוחניות, משהו שלמעלה מן השכל. אם אנו רוצים להעניק מענה לנוער ולהרוות את צמאונם, לא נוכל לעשות זאת באמצעות רעיונות שהומצאו על-ידי בני אדם, שכן גורל אותם רעיונות יהיו בדיוק כמו אלו שהומצאו בדורות עברו: אתמול הם הן היו פופולריות, אך היום הם נעלמו ואינן.

אם כך, הבה נפנה לערכים הנצחיים של דת משה וישראל, התורה שבכתב ושבעל-פה, קולו של האלוקים שנשמע בהר סיני:

"אנוכי ה' אלוקיך... לא יהיה לך אלוקים אחרים..."

אין כוונתי כלל להסתפק בערכים תיאורטיים הטובים להרצאות בחגים ומועדים, אלא ליישום הדברים גם בימות החול, בכל היבט בחיי האדם.

המכתב מסתיים בציון העובדה שבטח המכתב יעורר את תמיהתו של בן גוריון, האם מכתב אחד יוכל לשנות את השקפת עולמו? עם זאת, כתב הרבי, בשל המצב היחודי בארץ יחד עם תפקידו הרם של ראש הממשלה, הוא לא יכל לעבור בשתיקה ולא להתייחס לנושא.

בשולי הדברים

עצוב לראות כי חששו של הרבי התגשם, וכי רבים מבני הנוער שגדלים כיום מנותקים ממורשת ישראל, כשהם ניזונים מ"ערכי" התרבות המערבית. אם נרצה כי הדור הבא יהיה דור ערכי ואיכותי, הבה נחבר אותם עם הערכים הנצחיים שלנו.