מספר הרב אברהם בנקרוט:
בשנים האחרונות לכהונתו של הרב בצלאל ז'ולטי זצ"ל כרבה של ירושלים, עד לפטירתו הפתאומית בל' בחשוון תשמ"ג (1982), שימשתי כראש לשכתו. בחודש כסלו תשמ"ב (1981), התלוויתי אליו לנסיעה לארצות הברית, לשם הוזמן כאורח הכבוד ב'דינר' שהתקיים לטובת מוסדות חסידות גור. במסגרת אותה נסיעה הרב ז'ולטי תכנן להיפגש עם כמה רבנים מובילים, הרב משה פיינשטיין, הרבי מקלויזנבורג והרב יוסף בער סולובייצ'יק, ואני הצעתי שנבקר גם אצל הרבי מליובאוויטש. אמנם באותן שנים הרבי כבר לא כל כך קיבל אנשים ליחידות כבעבר, אך הייתה לי קרבה משפחתית לרב מאיר הארליג, מאנשי החצר של הרבי, וביקשתי את עזרתו בקביעת מפגש בין הרב ז'ולטי לרבי. הפגישה אכן נקבעה, והיא התקיימה בתחילת חודש כסלו, בשעות הערב.
הדבר הראשון שאני נזכר בו זו הפשטות של החדר. כאשר נכנסנו לחדר הרבי קם ממקומו ליד השולחן, הקיף את השולחן וממש ניגש עד לדלת לקבל את פניו של הרב ז'ולטי. הוא לחץ את ידו בחמימות והזמין אותו לשבת. אחרי ברכות שלום הראשוניות החלה שיחה תורנית ערה בין השניים, שנסובה סביב שלושה נושאים מרכזיים.
הנושא הראשון שהעלה הרב ז'ולטי היה הנושא של יציאתם של בחורי ישיבות לתפקידי רבנות. מיעוט בוגרי הישיבות שיצאו לשדה הרבנות היה נושא שחרה לו מאוד, והוא היה מעורר על כך בכל מקום שאליו הגיע ומשוחח על כך עם ראשי ישיבות ורבנים משפיעים. הוא סבר שחשוב שכבר בשלב הלימוד בישיבה יעסקו בהלכה ויכוונו את הבחורים המוכשרים לכך לפסיקה ולהוראת הלכה, על מנת שיוכלו בהמשך להשתלב בתפקידים רבניים ובהנהגת קהילות. הוא חרד מאוד לעתיד פני הרבנות והיה חשוב לו לראות בני תורה מאיישים משרות רבניות, ודואגים לחיזוק כל ענייני ההלכה בערים וביישובים.
הרבי הביע הסכמה עם הכיוון הזה ועודד אותו מאוד במאמציו. יתר על כן, הרבי בעצם אמר לו שהוא כבר פועל בעניין ומיישם אותו זה מכבר באמצעות מפעל השליחות – שבו בוגרי ישיבות חב"ד יוצאים לחזק קהילות קיימות, מקימים ומפתחים חדשות ודואגים לבתי כנסת, שיעורי תורה ולכל מה שרבני קהילות אמורים לעשות. הרבי גם הבטיח לרב ז'ולטי לנסות לקדם עוד את העניין באמצעות הערוצים שלו, אינני יודע בדיוק למה התכוון.
יצוין שזמן קצר אחרי ששבנו לארץ, הייתי בשירות מילואים ופגשתי את הרב הראשי של צה"ל דאז, הרב גד נבון ז"ל. סיפרתי לו על המפגש בין הרב ז'ולטי לרבי ועל כל מה שדובר בנושא קידום הרבנות, ובעקבות כך הרב נבון באמת נרתם לעניין, פתח את תחום הרבנים הצבאיים בפני בוגרי הישיבות החרדיות, והעניין קיבל אז תאוצה גדולה מאוד.
נושא שני שעלה בהרחבה גדולה באותה שיחה היה הנושא של מסירת השטחים. הרבי ביקש מהרב ז'ולטי שינצל את השפעתו בתור רבה של ירושלים ויפעל לשרש את עצם החשיבה בכלל בנושא החזרת שטחים. לרב ז'ולטי, היו קשרים מצוינים עם אישים רבים מהנהגת המדינה, כולל חברי כנסת מ'המערך' – מפלגת העבודה – וכן עם שופטים, והוא היה דמות מוערכת מאוד בעיני רבים. אבל הוא ניסה להתחמק מכל העניין בטענה שבתור רב רשמי אסור לו להתעסק בעניינים פוליטיים.
הרבי דחה את הטיעון הזה, והדגיש שמדובר בעניין הלכתי מובהק. הוא שב והזכיר פעמים רבות מאוד במהלך אותה שיחה את המשפט "דבר ה' זו הלכה", והחל שם דיון הלכתי מרתק בין שני גאוני התורה הללו. הרבי ציטט את דברי הרמב"ם, והתפתח דיון האם ההתיישבות היהודית בארץ ישראל נחשבת ככיבוש יחיד או כיבוש רבים, והאם לצה"ל יש גדר של מלכות כמו כיבושי דוד המלך, וכך הלאה. היה שם ממש "ריתחא דאורייתא", ואני זוכר כיצד הרב ז'ולטי האדים והתלהב, והרבי ישב בשלווה כזו, עם שתי ידיו מונחות על השולחן, ובכל פעם העלה עוד טיעון, ושלף עוד מקור.
במהלך הפגישה היה פעמון שצלצל כמה וכמה פעמים, ואפילו בשלב מסוים נכנס אחד המזכירים ואמר לרבי שחבר הכנסת הרב אברהם יוסף שפירא מחכה כבר חצי שעה בחוץ, אבל הרבי לא התייחס לכך, ולא אפשר לקטוע את השיחה הזו באמצע. אגב, יצוין שהמפגש מלכתחילה היה אמור להימשך כעשר דקות בלבד; בפועל, הוא נמשך שעה ועשרים דקות! השיחה הזו בנושא החזרת שטחים נמשכה זמן רב מאוד, והרבי ממש לא וויתר והתעקש לשכנע את הרב ז'ולטי.
בסופו של דבר הרב ז'ולטי הסכים עם הרבי שהנושא הוא נושא הלכתי, אך עמד על דעתו שלא יהיה זה נכון לרבנים להביע דעה בנושא. הוא ידע שלא יזכה לשיתוף פעולה בנושא זה מצד ההנהגה הפוליטית, וסבר שזהו מסוג הדברים שעליהם נאמר "כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע"; היה זה זמן קצר אחרי הסכמי השלום עם מצרים, כאשר ממשלת בגין הימנית החזירה את שטחי סיני למצרים – הייתה אז מין אופוריה של שלום, והאווירה הכללית בעם הייתה בעד המהלך הזה. הרב ז'ולטי חשש שהתערבות של הרבנים בנושא זה עלולה להזיק למעמדם ולפגוע במידת ההשפעה שלהם על הקהילות בענייני תורה והלכה, ובפרט שבין כה וכה לא יישמעו להם בנושא זה. הרבי לעומתו היה נחרץ מאוד בעמדתו שזהו עניין שגובל בפיקוח נפש – הרי אחרי שמחזירים שטח, אם יצטרכו שוב לכבוש אותו יהיה הדבר כרוך במלחמה ובשפיכות דמים ח"ו - ושלכן רבני ישראל פשוט לא יכולים שלא להתריע ולזעוק עליו.
הנושא השלישי שעלה בשיחה בין הרב ז'ולטי לרבי היה כאשר הרב ז'ולטי דיבר על כך שהרבי יבוא לארץ ישראל. בתגובה הרבי הסביר לו שתי נקודות: ראשית, הרבי דיבר על יכולת ההשפעה שלו על העולם היהודי הרחב, שהיא הרבה יותר גדולה בארה"ב. ועוד נקודה מעניינת שהזכיר היא החשש שבארץ לא יוכל לבטא בחופשיות את עמדותיו התורניות וההלכתיות בנושאים שעל סדר היום הציבורי מבלי להיכנס לעימות חזיתי מול ההנהגה ומוסדות השלטון, ומאידך, לחשות ולא להתבטא הוא אינו יכול.. דבר זה וודאי גם יגרור אחריו את שאר רבני ישראל, וזה עלול לעורר תסיסה בארץ ישראל שהיא לא טובה ליהודים - לא ליהודים בארץ, ובוודאי לא ליהודים בתפוצות.
הייתה אנקדוטה מעניינת כאשר בשלב מסוים של השיחה הרבי פנה אלי ושאל איפה אני גר ואמרתי לרבי שאני גר בירושלים. "ואיפה ההורים שלך גרים", שאל הרבי. אמרתי לרבי שאבי עבר אז מתל אביב לרמת גן. הרבי ביקש לדעת איפה הוא מתפלל בשבתות, והסברתי לו שיש בית כנסת במתחם בית ספר חורב שהיה סמוך לביתנו. להפתעתי הרבי שאל, "זה ברחוב אבישי, נכון? איך אבא שלך הולך לשם, מרחוב אבישי או מרחוב אחר" – אינני זוכר כרגע את שם הרחוב. עניתי שהוא הולך מרחוב אבישי; הבית היה ברחוב הרואה פינת רחוב אבישי, ולא הייתה שום סיבה לכאורה ללכת בדרך אחרת. אבל הרבי אמר שדרך הרחוב האחר, הצדדי, יש מעבר דרך החנייה, כך שזה יוצא מרחק קצת יותר קצר. שאלתי אחר כך את הרב מאיר הארליג אם הוא יודע מה הסיבה שהרבי שאל אותי על כך, והוא אמר, "כי אביך חולה אסטמה". זה כמובן הדהים אותי, האכפתיות של הרבי, וההתמצאות שלו לפרטי פרטים בכל סמטה וקיצור דרך – היום קוראים לזה GPS!
בסיומה של הפגישה הרבי לחץ שוב את ידו של הרב ז'ולטי בחמימות רבה, וגם ליווה אותו עד לדלת החדר. בטיסה חזור שאלתי את הרב ז'ולטי איך הוא מסכם את הביקור, היו לנו שם ארבעה מפגשים מעניינים עם חשובי הרבנים בארה"ב. בתגובה הוא התבטא כך: "הרב משה פיינשטיין הוא ה'פוסק' של הדור; הרב יוסף בער סולובייצ'יק הוא ה"ראש ישיבה" של הדור; הקלויזנבורגער רבי זה ה"רבי" של הדור; והליובאוויטשער רבי הוא המנהיג של הדור"...
גם אני יצאתי עם תחושה שהרבי הוא דמות של 'יחיד בדורו', ולא רק בדורו. הרגשתי שמדובר באמת במנהיג של עם ישראל, שחש אחריות כלפי עם ישראל כולו, שניכר כמה אכפת לו מארץ ישראל, מביטחון עם ישראל, וכמובן מתורת ישראל. אני חושב שכל הגדרה שאנסה לתת, רק עלולה להמעיט מדמותו.
כתוב תגובה