שנה חלפה מאז יציאת מצרים; שנה בה בני-ישראל חוו את קריעת ים סוף, מתן תורה ואף הקימו משכן בו יעבדו את בורא העולם. הגיע הזמן לקיום ההבטחה האלוקית שניתנה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים: עם ישראל עמד להתקדם לעבר הארץ המובטחת, ארץ כנען.

היהודים ידעו היטב כי יהיה עליהם לכבוש את הארץ ולהילחם בתושביה; כדי להתכונן למלחמה הצפויה, הם ביקשו לשלוח מרגלים שיאספו אינפורמציה חיונית.

שליחות זו הפכה בסופו של דבר לטרגדיה של ממש. בני-ישראל נענשו והמשיכו לנדוד במדבר במשך שלושים ושמונה שנים נוספות. למעשה, חטא המרגלים נכנס להיסטוריה כאחד מהמאורעות העצובים שאירעו ביום תשעה באב.

השליחות

לפניכם סיפור שליחות המרגלים לארץ-ישראל, כפי שהוא מתועד במקרא1 ובמדרשים2.

כאשר בני-ישראל קיבלו את ההוראה להתקדם לכיוון הארץ המובטחת, חששו הם להתקדם לעבר הבלתי נודע בעיניים עצומות. למרות שכבר בארץ מצרים3 הבטיח להם האלוקים כי זו "ארץ זבת חלב ודבש", הם עדיין היססו.

"אנו רוצים לשלוח מרגלים לארץ כדי לברר מהי הדרך הטובה ביותר להיכנס אל הארץ, ומהם הערים הטובות ביותר4" הם אמרו למשה. משה פנה לאלוקים ונועץ בו כיצד לנהוג. "באם ברצונך לשלוח מרגלים, שלח" השיב לו האלוקים5, "אני אינני אומר לך לשלוח או שלא לשלוח."

בכ"ט בסיוון שנת ב'תמט (2449) לבריאת העולם, שלח משה רבינו שנים עשר מרגלים, מרגל מכל שבט. היו אלו נציגים מן המכובדים שבכל שבט. אלו היו שמות המרגלים: שמוע בן זכור (שבט ראובן), שפט בן חורי (שמעון), כלב בן יפונה (יהודה), יגאל בן יוסף (יששכר), הושע בן נון (אפרים), פלטי בן רפוא (בנימין), גדיאל בן סודי (זבולון), גדי בן סוסי (מנשה), עמיאל בן גמלי (דן), סתור בן מיכאל (אשר), נחבי בן ופסי (נפתלי), גאואל בן מכי (גד).

לפני היציאה לדרך קרא משה רבינו להושע בן נון, אחד המרגלים שהיה גם תלמידו המובהק, והוסיף אות אחת לשמו: 'י'. מעתה ואילך הוא נקרא בשם יהושע. הוא עשה זאת מתוך תפילה שי-ה – שמו של בורא העולם – ישמור עליו מעצתם של המרגלים.

משה רבינו מסר למרגלים את מסלול ההליכה המתוכנן – יהיה עליהם להיכנס לארץ דרך הנגב, ורק לאחר-מכן לעלות אל ההר. כמו-כן, הם יצטרכו לאסוף אינפורמציה על תושבי המקום (מספרם ומידת מוכנותם למלחמה) ועל טיב הקרקע בארץ, וכן להביא דוגמית מפרי הארץ. המקרא מציין כי הימים היו "ימי ביכורי ענבים", כך שהמשימה להביא מפרי הארץ תהיה קלה במיוחד.

המרגלים יצאו לדרך, אך לא חלף זמן רב והעניינים החלו להשתבש. בכל עיר אליה נכנסו המרגלים, הם הבחינו כי נערכת הלוויה. היה זה נס שחולל האלוקים כדי שלא למשוך תשומת לב מיותרת, אך הם ראו בכך סימן כי זו ארץ קטלנית, זו "ארץ אוכלת יושביה" הם אמרו זה לזה. "אם ניכנס לארץ, צפויה לנו סכנה ממשית."

אם לא היה די בכך, בין תושבי המקום היו גיבורים ענקים בשם אחימן, ששי ותלמי. כשהם רואים את המרגלים הם אומרים זה לזה "תסתכלו! הנה נמלים קטנים בצורת אדם!" הדבר מחזק את אמונתם כי ארץ ישראל היא מקום מסוכן וכי עדיף שלא לנסות לכבוש אותה.

שני מרגלים לא היו שותפים לדיעה זו. היו אלו יהושע בן נון, תלמידו הנאמן של משה רבינו, וכלב בן יפונה, נציג שבט יהודה. כאשר הם עברו ליד העיר חברון, שם קבורים אבות האומה – אדם הראשון וחווה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה ויעקב ולאה – הוא סר מן הדרך כדי לשאת תפילה ליד קברם לבורא העולם שהוא יישאר נאמן לשליחות אותה קיבל ממשה רבינו.

המרגלים מתקדמים במסעם ומגלים כי לא רק תושבי המקום ענקים; גם פירות הארץ גדולים ויפים במיוחד. בתוכניתם לשכנע את עם ישראל שלא להיכנס לארץ, ולפיכך הם מעדיפים שלא לקחת עמם פירות כפי שביקש מהם משה רבינו. אך אז נזעק כלב ורץ לפניהם בחרב שלופה. "אם לא תקחו עמכם מפירות הארץ, או שתהרגו אותי או שאהרוג אתכם" הוא מאיים. המרגלים נכנעים לאיום וקוטפים מן הפירות. היו אלו פירות גדולים כל-כך; הם יכולו להביא פירות בודדים בלבד: אשכול ענבים, תאנה ורימון.

הם חוזרים למחנה בני-ישראל במדבר ארבעים יום לאחר-מכן, בליל תשעה באב. כל העם מתקבץ סביבם כדי לשמוע כיצד נראית הארץ המובטחת.

"אכן הארץ היא זבת חלב ודבש" פתחו המרגלים ואמרו. "הנה: ראו את פירותיה היפהפיים! אבל האם נוכל לכבוש את הארץ? לא ולא! תושבי הארץ הם ענקיים וגיבורים ללא חת היושבים בערים מבוצרות. אם לא די בכך, קוי ההגנה שלהם ערוכים להפליא."

דבריהם החריפים של המרגלים גרמו למהומה מידית. צעקות מכל עבר החלו להישמע לכיוונו של משה רבינו: כיצד אתה עומד להוביל את היהודים להרפתקאה מסוכנת שכזו?

כלב בן יפונה עמד נדהם. האם תוך זמן קצר כל-כך שכחו היהודים את הניסים שחולל משה רבינו ביציאת מצרים? האם הם עומדים להאמין לדבריהם של המרגלים האחרים ולנטוש את חלום הכניסה לארץ המובטחת?

"הקשיבו נא לי" הוא קרא בקול, "האם רק זה עשה לנו משה בן עמרם?"

שתיקה השתררה. כולם היו בטוחים כי הוא עומד להוסיף ולהסית את העם נגד משה המנהיג.

"הרי הוא קרע לנו את הים, והוריד לנו את המן מן השמיים, והאכיל אותנו את השליו" הוא אמר. "אין לכם מה לדאוג! עלה נעלה לארץ ישראל ואף נכבוש אותה!"

אך דבריו נפלו על אוזניים אטומות. מזימתם של המרגלים הצליחה: העם מאס בארץ המובטחת. "עדיף היה לנו למות בארץ מצרים או במדבר" הם אמרו.

בורא העולם כעס על עם ישראל והחליט להעניש אותם. הוא אמר למשה כי הוא ישמיד, חלילה, את העם כולו ויעמיד דור חדש מזרעו של משה שייכנס לארץ המובטחת. לאחר תחנונים ותפילות נעתר האלוקים שלא להשמיד את העם. עם זאת, כעונש על כך שמאסו בארץ ישראל, היהודים ינדדו במדבר במשך ארבעים שנה – כנגד מסע המרגלים שארך ארבעים יום. בתקופה זו, ימותו כל הגברים שהיו בגילאי עשרים ומעלה בזמן חטא המרגלים. עשרת המרגלים שגרמו לכל זה מתו במחלה שתקפה את לשונם, כעונש על לשון הרע שהוציאו על ארץ ישראל.

מאמרים נוספים בנושא:

מדוע שלח משה את המרגלים מדעתו האישית?

מה היה חטא המרגלים?