תזריע

ב"ה,

קוראים וקוראות יקרים,

כשהפגזים פגעו בטנק של זכריה באומל זיכרונו לברכה, אני עוד לא הייתי. אבל השם שלו ריחף תמיד ברקע, וכשגדלתי התעניינתי ולמדתי על האיש שהוא היה, והתפעלתי. הוא לא היה רק חייל – הוא היה תלמיד ישיבה, יהודי עם לב חם, אופטימי ומלא באמונה חזקה. גם כשהוא נלחם באויבים שעמדו עלינו לכלותנו, הוא עשה את זה מתוך אמונה שלמה, במסירות ובנכונות להקריב את חייו בשביל להגן על עם ישראל.

אחותו של זכריה, אסנה, סיפרה פעם על השיחה האחרונה ביניהם: "עשינו ביחד שבת. ישבנו בחדר ודיברנו על אמונה. אני הרציונליסטית שאלתי אותו איך הוא רואה את האמונה והקשר שלו עם אלוקים. הוא אמר לי: 'כשזבוב יושב על אף של בן אדם, יש לו תפיסה מהו האדם? לא. כי הוא כזה קטן והאדם ענק. אנחנו יחסית לקדוש ברוך הוא כמו זבוב על אף של בן אדם. אין לנו תפיסה כלל".

גם בתמונות המשפחתיות שהתפרסמו רואים ילד ונער שמח, ומעל המכנסיים, אי אפשר לפספס, חוטים של ציצית משתלשלים בגאווה. אז מה הפלא שעכשיו כשהוא זוכה סוף סוף לחזור לארץ הקודש ולהיטמן באדמתה, הוא לא שוכח את הציצית שלו?

תראו משהו מדהים. הנביא זכריה, שאולי על שמו נקרא זכריה שלנו, אומר שיבוא יום ובו "יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם, וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר: נֵלְכָה עִמָּכֶם כִּי שָׁמַעְנוּ אֱלֹקִים עִמָּכֶם" (פרק ח, פסוק כג). וחכמים אומרים (בגמרא, מסכת מנחות, דף מ, עמוד ב) שאנחנו נזכה לזה "בשכר הכנף" – בזכות השמירה על מצוות הציצית. העולם יעריץ אותנו כשהוא יראה אותנו דבקים באמונה שלנו, במצוות של הקדוש ברוך הוא, ובמיוחד בזכות מצוות הציצית. כמו הציצית שזכריה לקח אתו לקרב ושאיתה הוא חוזר עכשיו.

אז קודם כל, הלב של כולנו עם המשפחה. באיחור של שלושים ושבע שנים, עכשיו הם יישבו את ה'שבעה' ויאמרו את הקדיש, וזה עצוב. אבל הכאב שזמזם להם בפנים יום אחרי יום – הוקל. עכשיו יהיה להם מקום בעולם שאליו הם ילכו לבכות ולדעת שזכריה לא נשכח ולא יישכח ושאכן, "אלוקים עמנו!".

ואנחנו נשתדל להתחזק במצווה אחת לפחות. גברים יכולים לקחת את הציצית, ונשים את נרות השבת – או כל מצווה אחרת. שיהיו הדברים לעילוי נשמתו של זכריה בן יונה השם ייקום דמו.

שבת שלום וחודש טוב,

שלום בלוי