מתוך הספר לאן הלכת? – התמודדות עם שכול ואובדן לפי גישת החיים של הרבי מליובאוויטש. כאן תוכלו לרכוש את הספר במחיר מוזל ולקבל אותו בדיוור ישיר עד הבית.

מותר להצטער

האם יש לקחת את נקודות הנחמה הללו לקצה האחר ולבטל את האבל לחלוטין? המחשבה היא כזו: אם אכן הנשמה חווה הקלה בשחרור שלה מהגוף, אם כעת היא מלאה אושר רוחני אינסופי – איזה מקום יש לצער?

מבחינה אמונית, השאלה חזקה עוד יותר: האם זה לגיטימי בכלל להביע צער על מות אדם קרוב? אם אנחנו מאמינים שעבור הנשמה המוות הוא התחלה של חיים חדשים, טהורים ומושלמים – האם אין זה אומר שביטויי צער מעידים על חוסר אמונה בנצחיותה של הנפש?

לפרוק רגשות

הרבי ראה את התשובה לשאלות אלו בחוקי האבל של התורה:

ניתן לשאול: אם [מוות] הוא 'שחרור' עבור הנשמה, מדוע התורה קבעה תקופות אבל, [בהן מחויבים בני המשפחה הקרובים להביע ביטויי צער ואבל ברמות שונות]? משום שהתורה מכירה בתחושת האבל הטבעית המורגשת בעת אבדן של אדם קרוב ויקר, שהסתלקותו מותירה חלל בתוך המשפחה, ונוכחותו הפיזית ומגעו של האהוב חסרים מאד. לכן התורה קבעה את תקופות האבל המתאימות, כדי לאפשר לאבלים לתת ביטוי לרגשות אלה ולהקל על החזרת האיזון וההסתגלות הנכונה לחיים אחרי המשבר.

אחרי הכול אנחנו בני אדם. אנחנו מתגעגעים למה שהכרנו ולמי שאהבנו, והחוסר שלהם שורף אותנו מבפנים. אנחנו הולכים בבית ומריחים את הריח שלהם, נוגעים בחפצים שלהם, נזכרים ברגעים אתם – והלב כואב.

הרבי ראה את חוקי התורה, ואת האופן שבו יש ליישם אותם על פי כללי ההלכה, כמרשם שעשוי להקל על הסבל שלנו בהתמודדות עם הכאב הנורא. יש כאן אמת אנושית פשוטה: שלבי האבל המתוארים בהלכה מספקים מסגרת מתאימה להבעת האבל ופריקת הרגשות שיושבים ומכבידים על הלב. זהו תהליך מרפא, שבו אנו מביעים את הצער ומעכלים את האבדן, ועם הזמן חוזרים בהדרגה לשגרת חיים מאוששת, פורה ושמחה.