למה פעמיים?

פעמיים בשנה יהודי מבקש בקול גדול: "לשנה הבאה בירושלים". הפעם הראשונה היא במוצאי היום הקדוש, יום הכיפורים; והפעם השנייה היא בסוף סעודת ליל הסדר.

כמובן, שתי ההזדמנויות שונות לחלוטין זו מזו. הפעם הראשונה מתקיימת בבית הכנסת, בהתכנסות היהודית השנתית הגדולה ביותר, עם תקיעת השופר במוצאי היום הקדוש; ואילו הפעם השנייה מתקיימת בביתנו הפרטי, עם המשפחה הקרובה, בגמר סעודת ליל פסח.

את ההכרזה הראשונה אפשר בהחלט להבין: אנו עומדים בפתחה של שנה עברית חדשה, בגמר הימים הנוראים, ולכן מבקשים "לשנה הבאה בירושלים" – שהשנה הבאה תתחיל טוב יותר, בגאולה. אך מה פשר הייחול הזה גם בליל הסדר? אנחנו באמצע השנה, בבית, ובהתכנסות משפחתית קטנה. מה מביא אותנו להתעורר ולבקש דווקא עכשיו "השנה הבאה"?

והתשובה: האמת היא שגם בליל הסדר אנחנו עומדים בתחילת שנה עברית חדשה. הפסוק שפותח את "פרשת החודש" הוא "החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה". ביחס למספור החודשים בשנה, חודש ניסן הוא ה'ראש' – ממנו מתחילים. בתורה, "החודש הראשון" הוא תמיד חודש ניסן ואילו תשרי הוא "החודש השביעי". לכן, מאחר שמתחילים שנה חדשה, זאת ההזדמנות לקום ולבקש שוב: "לשנה הבאה בירושלים".

אך כאן מתעוררת שאלה מתבקשת: מה המשמעות הרעיונית מאחורי הלוח היהודי הכפול? מדוע חוגגים שני ראשים לשנה, בתשרי ובניסן? מה אנחנו צריכים לבקש לעצמנו כשמגיע חודש ניסן?

ראש השנה לניסים

בשנת 1989 החלו לנבוע סדקים ראשונים במסך הברזל הקומוניסטי, שהפריד במשך שבעים שנה בין מדינות ברית המועצות לעולם המערבי. שלטון הנשיא גורבצ'וב פתח בהליך פיוס עם העולם היהודי, והזמין משלחת רבנים מכובדת מהארץ לבקר בפעם הראשונה במוסקבה ובפטרבורג. בין המשתתפים הנכבדים היה הרב ישראל מאיר לאו, כרב העיר תל אביב-יפו.

המארחים לקחו את הרבנים לבית כנסת קטן, צריף מט ליפול בשם "מארינה רושצ'ה". הוא היה אי של גבורה. בכל שבעים שנות רדיפת הדת התקיימו בו מנייני תפילה והוא היווה מקום התכנסות לנשמות היהודיות שלא היו מוכנות לוותר לשלטון הרשע. את פני משלחת הרבנים קיבלו כמה זקנים ישישים, חסידי חב"ד, שהחזיקו את המקום במסירות נפש לאורך השנים.

הרב לאו הביט מסביב והבחין כי על עמוד התפילה כתוב פסוק שלא מופיע בדרך כלל בבתי כנסת: "אנא השם מלטה נפשי". הרב לאו התפלא. הוא מכיר את המנהג לכתוב "דע לפני מי אתה עומד", "שוויתי השם לנגדי תמיד", "ממעמקים קראתיך השם" – לא פסוק כזה... הזקנים במקום – שחלקם עוד זכרו את הימים שלפני המהפכה – הסבירו כי אבותיהם התכוונו לשאת בכך תפילה שגם אם הגוף יישלח למחנה עבודה, יישרף או יִיָרה באקדח, הנפש היהודית לא תכבה.

חלפו כמה חודשים וקבוצת צעירים קומוניסטיים מ'אגודת הסופרים הסובייטים' העלתה את המקום באש. בית הכנסת, שהיה שריד אילם לדורות של גבורה – חרב.

כעבור מספר שנים, הרב לאו כיהן כבר כרב הראשי לישראל, ובאחד הימים הוא קיבל הזמנה משלוחי חב"ד במוסקבה, בראשות הרב לזר, להשתתף בטקס הנחת אבן הפינה לבית כנסת חדש, שנבנה על חורבות בית הכנסת הישן.

לצד השמחה וההתרגשות מחניכת המבנה החדש, הרב לאו כאב את החורבן וההרס של בית הכנסת, סמל הגבורה היהודית. אך רגע לפני שעלה לשאת את נאומו, ניגשו אליו המארחים השלוחים והדהימו אותו. הם הציגו לו חפץ מפויח אבל שלם, שהיה מוכר לו מאד: חתיכה מעמוד התפילה של החזן, ועליה הכיתוב "אנה השם מלטה נפשי"...

הבקשה שרדה את השריפה.

הרעיון הוא, שהחיים שלנו מתנהלים בשני מעגלים.

המדרש אומר זאת כך: "משבחר הקדוש ברוך הוא בעולמו, קבע בו ראשי חדשים ושנים. ומשבחר ביעקב ובניו, קבע בו ראש חודש של גאולה".

ראש חודש תשרי מתחיל את השנה החקלאית החדשה, ובכך הוא ראש השנה של החוקיות הטבעית. בראש השנה נקבע כי מי שיעבוד ויחרוש את השדה ירוויח יפה, ומי שיישאר בבית לא ירוויח; מי שחלילה יחלה במחלה מסוכנת, לפי דרכי הטבע יסיים את חייו; אז גם נקבע שבני עם או מדינה שיהיו חלשים וחסרי כוח יאבדו וייעלמו ממפת ההיסטוריה.

ואז מגיע ראש חודש ניסן וכותב ספר חוקים חדש עבור "יעקב ובניו", עם ישראל. ראש השנה של ניסן הוא תחילת מעגל השנה הנסי, זה ראש השנה לניסים. כדברי הגמרא: "הרואה ניסן בחלומו, נסי ניסים נעשו לו". כאן נקבע כי מי שיעבוד רק חמישה וחצי ימים בשבוע, ירוויח כאילו עבד שבעה ימים; מי שיפריש מעשר מרווחיו לצדקה, לא רק שלא יפסיד אלא ירוויח פי כמה וכמה; כעת נקבע שאדם שחלה או נפצע יכול לשאת תפילה לאלוקים ולהפך את גורלו; ובמיוחד ברמה הלאומית שלנו כעם, זה הזמן שבו נקבע כי עם זעיר וחסר כוח פיזי יחזה בכל גלגולי ההיסטוריה – ויוכל להם. הוא יראה את כל אויביו דועכים ונופלים, והוא עוד כאן לעדי עד1.

זה הזמן לחדש

מה אומרים הדברים הלכה למעשה?

האבן עזרא מעורר שאלה גדולה: אנחנו לא מכירים את אלוקים. לא ראינו אותו ולא חזינו בו. אך פעם אחת בהיסטוריה, הקדוש ברוך הוא מוציא 'כרטיס ביקור' ומציג את עצמו לעינינו. עם פתיחת עשרת הדברות, הוא אומר: "אנוכי השם אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". על כרטיס הביקור של אלוקים לא מוזכרת העובדה שהוא בורא השמים והארץ, שהוא מנהל כל יצור על פני הגלובוס בהשגחה פרטית קרובה; הוא מבודד אירוע אחד מתוך אלפי שנות ההיסטוריה והופך אותו לחזות הכול. למה?

התשובה2: הקדוש ברוך הוא מעניק לנו כאן את התובנה החשובה ביותר בחיים. לא רק הוא מחולל ניסים, הוא נתן לי ולך את הכוח לחולל ניסים. הבשורה של יציאת מצרים היא: לא רק השם אינו כבול במגבלות הטבע, גם האדם לא! הקשיבו למילים: "אנכי השם אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" – אותך, האדם היחיד, שחררתי מכבלי החוקיות הטבעית; אתה יכול לעשות ניסים.

מה זה אומר, תכל'ס? כל אחד מאתנו רוצה להתקדם ולעשות שינויים בחייו: לפתור בעיה בזוגיות, לחזק את הקשר עם הילדים, לקבל על עצמו התחזקות של לימוד נוסף במשך השבוע. הבעיה היא שאנחנו עושים לעצמנו הנחות וחוששים להתחיל. הרעיון של פרשת החודש הוא: זה הזמן להתחדש. הקדוש ברוך הוא נתן לנו את הכוח לחולל ניסים בחיינו, כל מה שצריך הוא רק לקפוץ למים ולצאת ממצרים.

ר' גימפל אורמלנד, שניהל בית אבות במיאמי, הגיע לרבי ל"שבת בראשית". הגבאים ערכו מכירה פומבית ל'מצוות' של בית הכנסת לכל השנה, ור' גימפל, שלא הבין בדיוק מה קורה ורק שמע שאוספים כסף, הצהיר שהוא מוכן לתרום אלף דולר לטובת בית הכנסת.

באופן חריג, הרבי פנה אליו ואמר: "אני רוצה שתיתן חמשת אלפים דולר". הרבי הוסיף הבטחה: "בשנה הבאה תוכל לתת כפל כפליים".

השנה עברה, ור' גימפל לא ראה שום קפיצה כלכלית באופק. מעבר לכך, הוא הרגיש לא בנוח ממה שהיה צפוי לו: מה יקרה אם גם הפעם הרבי יגדיל את סכום התרומה שלו ויבקש ממנו לתת את מה שאין לו?

ימים ספורים ממש לפני ראש השנה, ר' גימפל קיבל מבית הרפואה הצמוד לבית האבות שלו הצעת רכישה למבנה שלו. הם חתמו על 'זיכרון דברים', והוא קיבל מקדמה במזומן על העסקה – חמישה עשר אלף דולר, פי שלושה מהתרומה שלו.

ר' גימפל ראה במו עיניו ש'זה עובד', ושוב נסע לשמחת תורה ושבת בראשית אצל הרבי. הפעם הוא ציפה שהרבי ידרוש ממנו תרומה גדולה עוד יותר, כאות לתשואה הכפולה שהוא יזכה בה במהלך השנה.

בשמחת תורה, ר' גימפל התחרה בעקשנות במכרז על 'קניית' הפסוק הראשון ב"אתה הראת" – שבו כיבדו את הרבי. בסופו של דבר הוא ויתר וקנה את הזכות לפסוק השני, לא תמורת סכום נקוב אלא "על דעת הרבי". בליבו הוא קיווה שהסכום יהיה כמה שיותר גדול...

אחרי שבת בראשית נכנס ר' גימפל ליחידות אצל הרבי. הרבי לא העלה את הנושא, אז הוא שאל מעצמו איזה סכום לכתוב בהמחאה.

הרבי השיב: "מאה עשרים ושישה דולר".

הוא נדהם. בשנה שעברה, כשלא היה לו לתת, הרבי ביקש ממנו חמשת אלפים דולר; והשנה רק מאה עשרים ושישה?!

ענה לו הרבי: "אני לא זקוק לכסף שלך. אני צריך שתפרוץ את ההגבלות שלך ותיתן צדקה מתוך הלב. זה מה שרציתי ממך, כשחשבת שאין לך ואתה לא יכול".