קוראים וקוראות יקרים,

אחת התכונות החכמות ביותר של האדם היא לדעת להסתכל על משהו ולהבחין ולראות גם מעבר למעטפת החיצונית, הברורה, הטריוויאלית. לדוגמא: כשאנשים רואים ילד שמתעלל בילדים אחרים, הם ממהרים לכנות אותו בכינויים כמו: רשע, מרושע ואכזרי, שמעידים על אופיו הרע של אותו ילד מתעלל... רק מעטים יודעים לזהות את הסיבה האמיתית להתנהגותו של אותו ילד – לא אופיו הרע, אלא חוסר ביטחון עצמי.

בדרך כלל החיצוניות מסתירה את הפנימיות. מתחת למעטה המחוספס והנוקשה, מסתתרת דמות שברירית שמחפשת בזעקה חום, אהבה ותמיכה.

זה רלבנטי מאוד בימים אלו.

אמרו חז"ל: "משנכנס אב ממעטין בשמחה". כשהפירוש הפשטני של הדברים הוא: כאשר מגיע חודש אב, החודש שבו נחרבו בתי המקדש, אנו אמורים למעט בשמחה ולהרבות בעצבות ואבלות.

'תורת החסידות', המכונה גם בשם: 'פנימיות התורה' מלמדת אותנו להסתכל פנימה, להביט במהות הפנימית של התורה והמצוות...

כך תורת החסידות מפרשת את הפתגם:

"משנכנס אב – כשמגיע חודש אב, חודש של עצבות ואבלות... יש לנו אפשרות להמעיט את העצבות והאבלות הללו על-ידי שמחה!"

'תורת החסידות' רואה בעצבות ובאבלות רק המעטה החיצוני. היא מלמדת אותנו שגם בקדרות בימים הללו מסתתר פוטנציאל של אור שמשתוקק לפרוץ החוצה... אם רק נדע לגלות אותו.

בטבעה של השמחה לפרוץ גבולות.

הרבי מליובאוויטש זצ"ל הציע שבימי העצבות והאבל הללו יוסיפו הציבור בלימוד תורה, עליה נאמר: "פקודי ה' ישרים, משמחי לב" וכך לעורר בליבנו, את השמחה. הרבי גם הציע לסיים מידי יום של 'תשעת הימים' לימוד של מסכת אחת שלמה בתלמוד ולערוך לרגל מאורע מיוחד זה חגיגת-סיום מתוך שמחה.

בקיצור, הניצוץ מחכה לנו שנמצא אותו, נגלה אותו ונגרש איתו החושך לנצח.

המשך שבוע נעים!

הרב מנדי קמינקר