קוראים וקוראות יקרים,

בימים בהם רבים נזכרים בזכר השואה האיומה, אני רוצה לצטט דברים שאמר מר שמעון פרס לפני זמן לא רב. הוא סיפר על הסבא שלו, שהיה יהודי דתי, ועל רגעי הפרידה שלהם לפני שהוא עלה לארץ.

"אני זוכר כילד את תפילת כל נדרי. היה לסבי קול מאין כמוהו. הייתי תחת טלית כילד ושומע איך הוא מתפלל ערב חריצת גורלו ואני ילד מתחנן בשקט לאלוקים – 'אל תפגע... תרחם על בני עמך'. ביקשתי רחמים על רקע מנגינת כל נדרי שסוחפת לב...

"נסענו לתחנת הרכבת לקראת העלייה לארץ ישראל בשנת 1934. זו הייתה התרגשות גדולה מאוד. סבי עמד לידי מכונס בעצמו כמעט ולא מוציא מילה, חיבק אותי וניגש אליי לפני שנפרד ממני ואומר לי 'בני, תהיה יהודי'. זו צוואה – אלה לא מילים – זו התנהגות. אני עדין שומע את המילים האלה בכל מקום שאני נמצא."

(אגב, עבור הקוראים שמבינים את שפת האידיש, אני מתאר לעצמי שהשיחה נערכה באידיש, שפת האם שלו. המשפט בן האלמוות היה: "זיי א איד!" זהו משפט שעובר מדור לדור, מאב לבן ומסבא לנכד; משפט שמגלם בשלוש מילים את המסורת שלנו)

שמעון פרס סיים ואמר:

"סבי שמר על תורת משה והגן עליה יחד עם אלפי יהודים בקידוש השם. בלי יהדות איזה תוכן יש לנו בחיים?... לא הייתה משמעות לשואה ללא הר סיני – אני חושב שעם ישראל נרצח בגלל הר סיני."

הוא בהחלט נגע ישירות בלב העניין, בסיבת האנטישמיות שהייתה ולצערנו עדיין נפוצה ברחבי העולם. כשאנו זוכרים את הטרגדיות שעם ישראל חווה, אנו צריכים גם להקדיש זמן כדי לחזק את אותו קשר נצחי להר סיני – נכון, סבלנו רבות בגלל הקשר הנצחי הזה, אבל זה משהו שלעולם לא נוותר עליו.

שבת שלום,

הרב מנדי קמינקר