משה צרפתי, בשנות השישים לחייו, נולד וגדל באיסטנבול שבטורקיה. שם, במדינה המוסלמית, ידעה הקהילה היהודית תקופות טובות יותר וטובות פחות. אך גם בזמנים טובים יותר, כאותן השנים שמשה חי בהן, חששו היהודים לבלוט. באותן השנים ניהלו היהודים קשרי מסחר עם המוסלמים המקומיים, קשרי הממשל והקהילה היו תקינים, מעמדם החוקי של היהודים היה שווה למעמדם של שאר אזרחי טורקיה ואף הרבנים זכו למעמד מיוחד. אך גם אז, מספר משה, גם ב'אידיליה' זו, התאמצו היהודים להסתיר את זהותם היהודית, הורידו כל סממן יהודי חיצוני ונמנעו מקיום מצוות בפומבי.
לשאלתי ממה חששו היהודים, משה מנסה להסביר: "אני לא יכול להצביע על סיבה מדויקת, זו הייתה אווירה כללית. מוסלמי שידע שאתה יהודי, כבר מצא את הדרך להשתמש בכך כדי לפגוע בך ובפרנסתך. לא פעם חווינו גם אלימות פיזית. התרגלנו לזה שהמקומות בהם מותר לנו להיות יהודים הם רק הבית שלנו ובית הכנסת.
"חיינו בקונפליקט מצד אחד, מכיון שחגגנו את החגים וקיימנו את המסורת בתוך הבית או בבית הכנסת, רק במקום בו יכולנו להיות בטוחים כי רק יהודים נמצאים בו, הדבר חיזק את הקהילתיות, העזרה והתמיכה ההדדית בין היהודים, זה גם יצר אמון חזק בינינו שהתבטא גם בפן העסקי - יהודים העדיפו להעסיק רק יהודים. אבל מצד שני, העובדה שהיינו מוכרחים להיטמע בין בחברה המוסלמית בעת שהותנו ברחוב, או בכל מקום ציבורי אחר, השפיעה לרעה על מצבה הרוחני של הקהילה".
בקהילה בה נולד משה, כך הוא מספר, חי הרב ניסים בכר ז"ל, שראה את התדרדרותה הרוחנית של קהילתו. מתוך דאגה לעתידה, החליט במסירות נפש לקחת על עצמו את החינוך היהודי של הדור הבא. בהמשך הוא קיבל עידוד ותמיכה מהרבי מליובאוויטש, שגם שלח לשם לסיוע את אחד מחסידיו, הרב גורודצקי. הרב גורודצקי דאג במסירות לצרכים הרוחניים והגשמיים של הקהילה. הוא הפך את בית הכנסת גם למקום פעילות לילדים ולנערים, כך שלמעשה בית הכנסת היה המקום היחיד בו ספג הדור הצעיר את היהדות והאמונה.
"בין אותם ילדים הייתי אני, משה צרפתי. הגעתי מבית מסורתי, ובבית הכנסת, אצל הרב גורודצקי, ספגתי תורה והלכה בצורה חווייתית. דברו אתנו הרבה על עניין האמונה. הסבירו לנו שגם כאשר בחוץ אנחנו נראים כגוים לכל דבר, עלינו לזכור תמיד בלב את הקב"ה ולהתחזק באמונה. האמונה עליה דיברו שם, בבית הכנסת, חדרה עמוק לחיי.
"ההשתתפות בפעילות בבית הכנסת לא הייתה פשוטה, נערים מוסלמים ארבו לנו בדרך אל ומבית הכנסת, הם רדפו אחרינו ונסו לפגוע בנו. בשל הפחד נאלצנו לתמרן בשעות היציאה, לצאת מדלת אחורית וכדומה, אך אף לרגע לא חשבנו לוותר ולא להגיע".
בשנת 1976, משה, שהיה כבר נשוי לאסתר ואב לבתו הבכורה ג'ני, עלה עם משפחתו לארץ. הם התגוררו בעיר רמלה, וכאן נולדו להם גם אנט ורפי. אחרי כמה שנים עברו לבני עייש, יישוב קטן השוכן במישור החוף הדרומי, שם הם מתגוררים עד היום.
"כאן בארץ, במקום שיהודי יכול לשמור תורה ומצוות גם בכיכר העיר, מצאתי ביטויים והתייחסויות שונות לנושא האמונה. פגשתי את אלו שהאמונה אצלם היא רק בלב, אלו שהאמונה היא בעיקר בסגולות ובצדיקים, והמגוון עוד גדול. אני פשוט האמנתי, באופן כללי, בבורא עולם. ידעתי שהוא קיים, שהוא מנהל את העולם, וכשהייתי צריך משהו מיוחד, כמו להצליח בניתוח או בעסקה טובה, הייתי מתפלל ומבטיח לקב"ה שאם יענה לתפלתי אזי אתחזק ב... כל פעם מצאתי הבטחה אחרת. כשהתפילה התקיימה וקבלתי מה שרציתי, אז כבר היה לי קשה לעמוד בהבטחתי..."
וכאן מתחיל הסיפור שלנו.
תפילה לנכדים
"דבר אחד שהכי רציתי בעולם, לא התממש. התפללתי, תרמתי הרבה צדקה, השתטחתי על קברי צדיקים בתפילה, עשיתי כל דבר אפשרי מבחינתי, הכל כדי שאזכה לנכדים. ג'ני, בתי הבכורה, הייתה נשואה 10 שנים ולא זכתה לפרי בטן. הצער והמתח סביב הנושא הזה בלתי ניתן לתיאור. היו ימים שלא יכולתי יותר לשאת את זה. לראות אותה סובלת ככה פיזית ורגשית. מלבד הצער לראות אותה כך, אשתי ואני רצינו בכל לבנו נכד. היינו רואים את החברים נהנים עם הנכדים, שומעים מהם סיפורים על נכדיהם, ולנו אין. זה היה קשה. לא אחת הרמתי את עניי אל השמים והבטחתי שאם היא תזכה בפרי בטן אקבל על עצמי להקפיד יותר על מצוות שונות. אבל התנאי תמיד היה שקודם אלוקים ישלח את הברכה, ורק אח"כ אני אקיים".
הצער והציפייה לנכדים נראו היטב על פניו של משה, במיוחד לאחר רגעים קשים במיוחד בבית. כך היה גם באותו ערב שבת. משה יצא כשכולו מבולבל וכואב, מיהר להגיע לבית הכנסת רשב"י, לשם הקפיד להגיע בזמן על מנת למלא את תפקידו שכל כך אהב - לשיר את שיר השירים לפני קבלת שבת. בדרך פגש בו חבר שדרש בשלומו. כשהבחין כי משה מודאג, הציע לו החבר להצטרף אליו לתפילה בבית הכנסת בו הוא מתפלל, בית כנסת חב"ד.
"עד אז, ההכרות שלי עם הרב אהרון קרניאל, שליחו של הרבי מליובאוויטש לבני עייש היתה מינימלית. ידעתי כי הרב קרניאל הוא אדם נעים הליכות, שתמיד התעניין בשלומי. כשפעם פניתי אליו לקבל עזרה הוא נענה בחיוב ועשה כל מה שיכל כדי לעזור. ובכל זאת הבהרתי לחבר שאין לי מה לחפש בבית כנסת חב"ד. אני לא חסיד, לא אשכנזי ובטח לא אוותר על התפקיד החשוב של שיר השירים, אותו לא נוהגים לשיר בחב"ד".
נו, והחבר הצליח לשכנע אותך? שאלתי. משה ענה: "גם אני הייתי מופתע, החבר גרר אותי איתו"... משה מחייך וממשיך, כשניכר שעד היום הוא עוד מתפלא על היחס שקיבל אז: "הרב, בחן המיוחד שלו, קבל אותי בברכה והזמין אותי... לשיר את שיר השירים! לא האמנתי, בית כנסת אשכנזי חסידי, שיר השירים?! היום כבר כל האשכנזים שם שרים איתי יחד ובזכות זה הצטרפו לבית הכנסת עוד ספרדים. אהבת ישראל אמתית". משה ממשיך ומתאר את הפליאה שלו מהתנהלות בית הכנסת, ההתחברות שלו לרבי מלובביץ ולחסידות ואנחנו מגיעים ל"שבת מברכים".
ההתוועדות של "שבת מברכים", והסיפור
שבת מברכים היא השבת שלפני כל ראש חודש עברי, בה מברכים בתפילת שחרית את החודש המתקרב, ומבקשים שיהיה זה חודש של שמחה וישועה לכל עם ישראל. בבתי כנסת חב"ד נהוג לערוך התוועדות (קידוש עם דברי תורה ושירה) בכל שבת מברכים, לאחר תפילת שחרית. הרב קרניאל משכנע את משה להישאר להתוועדות.
"כאן הכל התחיל להשתנות." נזכר משה, "לאחר הקידוש, בין שיר אחד למשנהו, הרב סיפר סיפור על שני חסידי חב"ד שמשך זמן רב לא נפקדו בילדים. השנים באו אל הרבי לבקש ברכה להולדת בן זכר. הרבי ברכם, ולאחר תקופה שבו אל הרבי, כשהאחד זכה ונולד לו בן, ואילו השני... עדיין לא. הרב הסביר כי ההבדל ביניהם היה שהראשון האמין בברכה באמת. אמונתו היתה חזקה כל כך, והיא התבטאה מיד בפן המעשי – הוא יצא מחדרו של הרבי עם קבלת הברכה והלך לקנות עגלה לתינוק. לעומתו השני, קבל את הברכה, האמין בה בלב והמשיך בחייו כרגיל".
משה חש צורך להדגיש כי הוא מקצר, אך שם, בבית הכנסת, הרב סיפר את הסיפור באריכות והוא בלע בשקיקה כל מילה. משה הרגיש כי הסיפור הזה נועד לאוזניו, הוא הרגיש שהרבי שלח לו מסר כרגע. הצדיק דאג שהסיפור יגיע לאוזניו, כדי שידע מה עליו לעשות על מנת שבתו תזכה לפרי בטן.
"לא חשבתי הרבה, מיד בצאת השבת הלכתי לקנות עגלה. בחרתי בעגלה הכי יקרה בחנות. הייתי כל כך מרוגש ולא היה לי ספק שזהו הצעד הנכון והאחרון שיביא את הבשורה".
חושבים שהשתגעתי
כמובן שהשאלה שעלתה לי מיד היא איך המשפחה הגיבה. משה נראה קצת נבוך:"טוב, כאן כבר הייתי צריך להחליט מה אני עושה. בינתיים מצאתי מקום בטוח להחביא אותה, לקחתי את הזמן לחשוב מה לעשות שלא יחשבו שהשתגעתי. הגיעה שבת, אסתר וכל הילדים שלי ישבו מסביב לשולחן, החלטתי שלא אכפת לי מה יחשבו עלי, הרי אני מאמין שאוטוטו הנס קורה. הוצאתי את העגלה. כולם היו בשוק. פערו פה ופתחו עיניים. דממה. עד שבתי שברה את השתיקה וטענה שהשתגעתי. כולם הסכימו אתה, היו בטוחים שבגלל הציפייה הארוכה והרצון העז שזה יקרה אני כבר מדמיין. חלקם ניסו להניא אותי מלחזור להתפלל בבית כנסת חב"ד".
ולא התחרטת על המעשה? לא עלו בך ספקות שאולי זה לא יקרה ואתה מאכזב אותם? אני שואלת. משה ממשיך: "לא. האמונה שלי היתה חזקה כל כך, שידעתי שעוד מעט הם יבינו. הייתי בטוח שזה יקרה ומהר."
ו...? אני מסוקרנת. משה צוחק: "מהר יותר ממה שחשבתי, ב"ה. חודשיים אחרי אותה שבת, התבשרנו שביתי ג'ני וחתני אילן מצפים לילד". משה לא מסוגל לדבר, הדמעות חונקות את גרונו. "שי כבר בן שלוש, עד 120".
הסיפור מתגלגל
יום אחד מגיע אל משה הרב אביחי ואומר לו שהרב קרניאל שלח אותו אליו. הרב אביחי סיפר כי הוא ואשתו נשואים קרוב לשמונה שנים ועדין לא זכו לילדים.
"בהתחלה לא הבנתי מה הוא רוצה ממני, אבל ספרתי לו את הסיפור שלי. הוא התרגש, שאל שאלות ונפרדנו לשלום, בינתיים מצאתי את עצמי מספר את הסיפור הזה בכל הזדמנות שנקרית בדרכי. יהודים מתחזקים באמונה, פתאום הם שומעים סיפור מעכשיו, מהדור הזה. סיפור על אדם שחי לידך, כאן ועכשיו, זה הרבה יותר קרוב, יותר משכנע. הבשורה מהרב אביחי נתנה לי את הכוח והבנתי שבעצם אני גם שליח של הרבי מליובאוויטש. אני מרגיש שדרך הסיפור שלו עלי לחזק יהודים באמונה".
כתוב תגובה