לפני כעשרים וחמש שנה, כשהיו לי בעיות להירדם, צץ במוחי הרעיון לעשות רשימה של שלושים ותשעה "כרטיסי שפיות" שיעזרו לי להישאר רגועה בכל מיני שעות משבר, פנימיות וחיצוניות כאחד. קראתי לסדרת כרטיסים זו "משכן בלבי". כיוון שבבניין המשכן שולבו 39 סוגי עבודה שונים, בחרתי 39 סוגים שונים של עבודה פנימית שיבנו את ביתי הרוחני.

תליתי פוסטר בכל חדר מחדרי ביתי ועליו מלים שונות, כמו סבלנות, טוב לב, סליחה והכרת תודה, או משפטים כמו "הא-ל משתתף בכאבי", ו"זה זמני בלבד". אחת האמרות האהובות עליי הייתה "אלוקים, רצונך הוא רצוני". מתחת למלים היו פסוקים הלקוחים מפרקי אבות וכתבי קודש אחרים, שהזכירו לי כי כל הקשיים ששלח לי בורא העולם אמורים לשמש כדי לעשות את חיי לרוחניים יותר ולהביא קדושה לעולם.

במשך שנות גדילתם של ילדיי, נהגתי להשתמש בפסוקים הללו בכל פעם שבה עמדנו בפני אובדן או תסכול כלשהו. היו אינסוף הזדמנויות לכך – תאונות, התקפות טרור, פריטים שנשברו או אבדו לנו, מחלות, עוקצן של הערות ביקורתיות – כל הקשיים ושברון הלב הכרוכים בחיי היומיום. נהגתי להביט בכרטיסים ולהזכיר את אלה העוזרים לי לשמור על שלוות נפש. השתמשנו בהם במלחמת המפרץ, בעת ציפייה בבתי חולים ובטיולים ברחבי הארץ. בכל פעם שילדיי היו כועסים, מפוחדים או עצובים, הייתי אומרת, "בואו נראה מה בורא העולם רוצה מאתנו עכשיו". שוב ושוב, כשלא הייתה כל דרך לשנות את המצב, הייתי אומרת, "זוהי הזדמנות לבנות אמון ולחשוב, 'אלוקים, רצונך הוא רצוני'.

נגלגל כעת את הסרט במהירות עשרים וחמש שנה קדימה. בינואר האחרון התקשרה אליי מניו-יורק אישה מתוקה בשם בוני זיגל וביקשה אותי לדבר בכנס טלפוני בינלאומי כדי לגייס תרומות לבית ספר לילדים נכים שאותו רצתה להקים. קבענו את התאריך ל-30 במרץ בשעה 6 בערב לפי שעון ישראל. העניין פורסם ברחבי ניו-יורק ומישהו בא לביתי להתקין מצלמת וידיאו וללמד אותי להשתמש בסקייפ. עשינו חזרות כדי להתכונן לקשיים טכניים שעשויים לצוץ תוך כדי שידור. בני, משה (אשף המחשבים שלי) וידא שהעניינים עובדים כהלכה. כשהמצלמה שניתנה לי שבקה חיים לפתע ביום ראשון בבוקר, משה הצליח להשיג אחת טובה אף יותר מקודמתה.

בשעה חמש אחה"צ צלצלתי לבוני ווידאנו שהקשר בין ניו-יורק לבין ירושלים מתבצע בצורה חלקה. על המסך שלי יכולתי לראות את האולם מתמלא באנשים ובשעה 6 בדיוק התחלתי את ההרצאה שלי. בשעה 6:50 המסך שלי נעשה שחור. טסתי החוצה לבדוק את הפיוזים בתיבת החשמל שלי. כל הלחצנים היו מורמים. שוב ושוב לחצתי על כפתור ההפעלה מחדש במחשב שלי. שום דבר לא זז. טלפנתי בהיסטריה לבני משה, שבדרך כלל נמצא בתל-אביב, ואמרתי לו מה קרה. בדרך נס הוא אמר, "אני נמצא ממש מעבר לפינה!" התקשרתי לניו-יורק ואמרתי להם לחכות כי העזרה בדרך. שתי דקות לאחר מכן נכנס משה והתחיל בנחת למשוך כל מיני חוטים וללחוץ על כפתורים שונים. המסך עדיין היה שחור. ואז לפתע פתאום קם המחשב לתחייה והמשכתי בהרצאה שלי. רק עשר דקות הלכו לאיבוד.

מאוחר יותר באותו לילה התקשרתי למשה ושאלתי אותו, "איך יתכן שהיית כל כך רגוע כשמשכת את החוטים האלה?" "אמא", הוא השיב לי, "פשוט חזרתי ואמרתי לעצמי – אלוקים, רצונך הוא רצוני".

כהורים, לא תמיד אנו יודעים כיצד משפיעה התנהגותנו על ילדינו. אבל דבר אחד בטוח: הדרך היחידה ללמדם אותם להתמודד עם קשיי החיים היא על ידי כך שנשמש להם דוגמא אישית ונראה להם כיצד אנחנו מתמודדים באמונה, בסבלנות ובאומץ. לא תמיד זה קל, אך אם נעשה זאת – אזי יום יבוא והם עצמם יזכירו לנו לנהוג כך.