עמנואלה, בתי הבכורה, נכנסה לגן הילדים ועצרה לרגע בטרם הסירה את מעילה ושמה את תיקה בתא המיועד לה. היא עמדה וסקרה את החדר, זרועותיה העדינות חובקות חזק בובה קטנה שהבריחה אל מחוץ לדלת בעודה יוצאת מן הבית באותו בוקר.

"את רוצה שאשאר קצת לשחק עמך?" שאלתי, ביודעי כי הגננות מזמינות הורים לעסוק בפעילויות בית הספר עם הילדים בכל עת. השתהיתי ליד הכניסה.

"לא, אמא, את יכולה ללכת הביתה", היא אמרה ופנתה לצפות בקבוצת ילדים המשחקים על שולחן גדוש אבנים. הילדים העמיסו, גירפו וחפרו, ואבנים נשפכו מן השולחן הנמוך על הרצפה. רציתי להישאר, ללמוד אלו פעילויות מעניינות את בתי ומיהם חבריה, אך עמנואלה נמשכה לצחוקם הרם שהדהד מפינת החדר. פניתי ויצאתי, ועמדתי ממש מחוץ לכניסה בתקווה להתבונן בפעילויותיה ממרחק שקט.

"את רוצה ללכת לשחק בשולחן האבנים?" שאלה אותה אסתי, אחת הגננות, כשהיא מתכופפת אליה כדי לדבר אליה מן הגובה שלה. היא הנידה בראשה חזק לאות שלילה. "את רוצה לשבת ליד השולחן עם זיו ועם ודורית ולהסתכל בצמח הדלעת שלנו?" היא הציעה. שוב סירבה בתי הפעוטה בת השלוש. עמנואלה נעה קרוב יותר לשולחן האבנים כשהיא מחבקת חזק את בובתה, שערה פרוע קצת שכן היא הסתרקה בעצמה באותו בוקר. לבי רחב בתוכי. חשתי אמפתיה למבוכתה, לחוסר יכולתה לגשת בפשטות לקבוצה ולהצטרף לפעילות – שכן לעתים חוויתי בעצמי מה זה להיות אאוטסיידרית, מישהו מבחוץ, לא שייכת. אולי היא אפילו חככה בדעתה בניסיון להמציא שורת פתיחה, שוקלת את "היי, תפנו לי מקום! הכף הזאת פנויה?" – כל גל של צחוק שבקע מן הקבוצה העומדת ליד השולחן גרם לבתי להיראות אף יותר פזורת דעת, ולא יכולתי לשאת את תחושת בדידותה בנוסף לזו שלי. אותתי לאסתי להצטרף אליי במסדרון.

"את יודעת, אתמול עמנואלה אמרה לי שלפעמים נטע לוקחת את הצעצועים שלה כשהיא משחקת עם משהו. אולי היא רוצה לשחק בשולחן האבנים אבל חוששת כי שרה נמצאת שם".

"אולי. נטע באמת די שתלטנית. אני אשים עליהם עין" הציעה הגננת, ושבה לגן כדי לבדוק שוב אם עמנואלה רוצה להצטרף לאחרים המשחקים. "אוהו, אני רואה שאנחנו עושים כאן בלגן שלם עם האבנים" נזפה בהם בעדינות שרי, גננת אחרת, והניחה בדממה את המטאטאים והיעים סמוך לשולחן כדי שהילדים יוכלו לנקות אחריהם.

בטרם שבתי לגן של עמנואלה פעם נוספת, הלכתי לראות את שאר הגנים. פינת החדר שבתוכו היה שולחן האבנים הייתה שקטה עכשיו, ראשים לא פיזזו בשמחה סביבו, לא בקעו משם כל קולות נלהבים צועקים או צוחקים, והרצפה הייתה מנוקדת בחלוקי נחל קטנים. סקרתי את החדר בחיפוש אחר בתי, אך לא ראיתי את שערה החום המוכר לי כל כך, עם הסיכה הענודה בו ברישול. ואז, ראיתי את זה.

שתי כפות רגליים קטנות נעולות נעלי ספורט ורודות הציצו מתחת לשולחן. צעדתי כמה צעדים לתוך החדר, קימרתי את צווארי כדי לראות רחוק יותר ושם ראיתי אותה, את בתי, את זו שטענה כי אינה רוצה לשחק בשולחן האבנים, רובצת על בטנה מתחתיו, מטאטא ויעה קטנים בידה. היא שכבה על האבנים וטאטאה וניקתה את הבלגן שברור שאחרים עשו אותו. היא רצתה להיות חלק מפעילות הקבוצה, אך לא ידעה כיצד, וזו הייתה הפשרה שלה, נקודת הכניסה שלה, אחרי שכולם עזבו. היא שכבה על הרצפה, מטאטאת, כשפחתם. הם היו דורכים עליה.

אסתי החלה לחייך ואמרה לי משהו על איך עמנואלה משחקת יפה עכשיו, כמתבטא בשביעות רצונה מעבודת הניקיון. אך אני לא יכולתי לשמוע את דבריה, לא רציתי הסבר למשהו שמן הסתם הוא פשוט התנהגות רגילה ואינטראקציה חברתית נורמלית אצל ילדים. חשתי דמעה מתחילה להיקוות בעיני ("פראיירית!"), זרם במורד לחיי ("מתבודדת!"), וניסיתי לזייף חיוך ענקי ("שונה!"), חיוך שגרם לעור סביב עיניי להתקמט ואולי הסתיר את הברק המסגיר שבעיניי ("אין לה חברים!"). "טוב, אני צריכה ללכת", התנשמתי. פניתי ורצתי במורד המסדרון ודרך מסדרון נוסף עד שהגעתי לשירותים, ושם נעמדתי מול הכיור ובכיתי ללא מעצור, בהיזכרי כיצד בימי גן הילדים ובית הספר היסודי היו חיי שלי רצופים באינטראקציות חברתיות קשות. קיוויתי כל כך שהיא לא תירש אותן!

אני חושבת שכולנו מקווים שילדינו לא יצטרכו לסבול את הקשיים שסבלנו אנו, ולא רציתי שהיא תחוש בודדה ומחוץ לעניינים כפי שחשתי אני תכופות בבית הספר, כשהייתי נמשכת אל הצחוק והשמחה, בוהה במתרחש, ממציאה פרטים להוסיף לסיפורים שיצרתי לי בראשי, ממלכת את הרווחים לכל מה שהחמצתי. כמוני, היא צופה, ילדה הלומדת מאסוציאציות. היא תבלה הפסקות רבות בקצה מגרש המשחקים, לא ממש בפנים – ואולי זה בסדר, כי זו בחירתה, זה מה שהיא בוחרת לעשות, זה מה שהיא אוהבת.

מאוחר יותר אותו ערב, כשסיפרתי לאמי את פרטי האירוע, השתמשה זו בחמישים-וכמה שנותיה בעולם כדי להביע הזדהות עם הבוקר הרגשני שלי, אך מצד שני אמרה גם, שניסיון החיים שלנו גורם לנו לראות סיטואציות תוך שאנו חשים רגשות מסוימים, ואין זה הוגן לכפות עליהם את רגשותינו השליליים, במיוחד לאור מה שמסוגלים ילדים בני שלוש להבין.

ואולי זה היה המסר שניסתה אסתי להעביר לי. אולי היא חשה בחוסר הנוחות שלי, ראתה את רגע השבירה שלי, וניסתה להגיד שילדים לא רואים סטיגמות חברתיות כפי שאנו המבוגרים עושים לעתים קרובות כל כך. העניינים הדחופים בחייהם כוללים שאלות כמו מי יקבל ראשון ומי שני. מי יושב על הכיסא הוורוד, ומי קיבל את הירוק. מי נסיכת דיסני האהובה עליהם, בל או סינדרלה? בגן הילדים אין דבר כזה להיות "קול" או פופולארי. אין דבר כזה "פרייאר" או "שונה". אפילו אין חכם וטיפש. כל ילד מתקיים באותו מישור שוויוני. רק אנו המבוגרים מדביקים את התוויות הללו, מקטלגים ומסווגים, ונכנסים ללחץ בגלל השאלה מה נורמלי ומה לא. ילדים יכולים להתקיים באי ידיעה גמורה של העניינים הללו, ואז לעתים אנו נכנסים לתמונה ולוקחים מהם את התום הזה. ואני אישית מתחרטת על הפעמים שבהם – בבורותי – עשיתי זאת.