מאור השלומפר, הבן של המנכ"ל

אנו נמצאים בעיצומם של ימי ספירת העומר.

בכל יום אנו סופרים את העומר, כשקודם לכן אנו מברכים "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על ספירת העומר."

נראה שניתן היה לברך ביום הראשון עבור כל הימים. הרי אחרי הכל זו מצוה אחת (על ספירת העומר) ולא מצוות רבות?

אך אנו מברכים כל יום מחדש כיוון שכל יום הוא יום לעצמו, בעל תכונות המאפיינות רק אותו.

לכל יום יש את המעלה המיוחדת לו, כל יום זוהר ומאיר בזכות עצמו. כבר נאמר שספירת העומר היא גם מלשון אבן ספיר, אבן הזוהרת באור מיוחד.

כך גם אצל ילדינו.

לכל ילד מעלות משלו. לכל ילד תכונות המאפיינות אותו ורק אותו. אין שני ילדים זהים בכל העולם כולו: כל אחד זוהר באור יקרות השייך רק לו.

כשאני מתבוננת בילדיי אני רואה שכל אחד מהם יחיד ומיוחד. ואני לא אומרת זאת רק בגלל שאני אימא שלהם... הם באמת יחידים ומיוחדים כמו כל ילד אחר בעולם שהוא... יחיד ומיוחד.

לכל נשמה שיורדת לעולם יש כוחות נפש המיוחדים לה כדי למלא את יעודה בעולם; כוחות שיאפשרו לה לחיות את החיים במלואם. אסור לנו לנסות להילחם בכוחות אלו. לתעל אותם למקום חיובי – כן. אך לא לעוות, לשנות או לנסות להעלים.

"לכל אחד מתכונותיו של ילד יש תכלית ויש לעודד אותה. כל ילד נושא בקרבו משאבים נפלאים ויכולות שיספיקו לו לכל ימיו..." (מתוך הספר "הדרך לחיים של משמעות – חכמת הרבי מלובביץ').

כשנולד לנו תינוק קטן וחמוד אנו מאחלים ומייחלים שיהיו לו חיים טובים. אין לנו כל מושג מה צפוי לו בחיים: אלו נסיונות ואלו אתגרים.

כל אחד נולד עם התכונות והכשרונות שיאפשרו לו לקיים את ייעודו בעולם על הצד הטוב ביותר.

לעתים תכופות אני שומעת מהורים – בסדנאות שאני מעבירה וגם מאלה הבאים לייעוץ אישי – על הייאוש, אכזבה או כעס על הילד משום שהוא שונה, אחר; בגלל שהוא ממש לא מה שהם ציפו או קיוו שיהיה.

שרה ורונן שדה (השמות והפרטים המזהים שונו) זוג בתחילת שנות ה40 לחייהם, הגיעו אלי כשרונן מיואש, כועס ומאוכזב מבנו בן ה-8.

רונן הוא מנכ"ל של חברת מזון גדולה, מקפיד על מראהו ותמיד לבוש בחליפה יוקרתית. שרה היא בעיקר "אשתו של". בשעות הבוקר כשהילדים בבית הספר היא עוסקת בפעילויות של חסד. תמיד לבושה בקפידה, מרבה לחייך. לרונן קריירה מפוארת. זוג יפה, מצליח.

רונן מעיד על עצמו גם בדיבור וגם במעשה שהוא ענייני. פרקטי. "אני כאן בגלל אשתי" חייך.

"אין לי זמן לשטויות" ו"דיבור על רגשות זה לנשים" היו מהמשפטים שרונן הרבה להשתמש בהם בוריאציות שונות.

כשרונן אומר את זה, שרה תמיד מהנהנת בראשה לאות הסכמה. "רונן הוא תכליתי. לדעתו כדי להצליח צריך להיות עם הרגליים על הקרקע, לעבוד קשה ולא לבזבז זמן על דברים בטלים".

אחרי ההכרות הראשונית, שנראתה לרונן בזבוז זמן משווע, ביקשתי מהם שיספרו לי מה בעצם מביא אותם אלי.

שרה נאנחה, ונראה היה שרונן מחפש את המילים הנכונות. המדויקות.

לאחר שתיקה קצרה החל רונן לדבר. היה ברור שקשה לו.

"יש לנו ילד ש...איך נאמר...נו מה כבר ייצא ממנו. אין לו את הכישרונות של אחיותיו. והוא בכלל מין טיפוס מושבניקי מגושם שמעדיף חיות וצמחים על פני חברים. הוא..."

"יש לו שם?" קטעתי את רונן.

"למי?" היה נראה מופתע.

"מאור, מאורי" ענתה שרה.

"כן... מאור" מלמל ספק לעצמו ספק לנו.

רונן שתק לרגע ואז המשיך "מאור מתעסק עם חיות כל הזמן ומגדל פרחים בגינה. הוא תמיד עם ידיים מלוכלכות מבוץ, מחזיק כל מיני חרקים" עיווה את פניו בסלידה.

הסתכלתי על החליפה שלו וראיתי בדמיוני איך מאור מתקרב לאביו עם ידיים מטונפות, מושיט לו בחדווה ילדותית איזו חיפושית זבל שמצא וכיצד אביו דוחה אותו ממנו בסלידה. שהחליפה לא תתלכלך.

"אנחנו כל כך עירוניים ומה לו ולחקלאות? ריבונו של עולם!" הרים את קולו "הוא חולמני כזה, אוי ריבונו של עולם מאיפה הבאת לנו אותו? כיצד הוא יסתדר בחיים? למי יש כוח לשמוע את התיאורים הטרחניים שלו על החתולה שהציל או על הפריחה המחודשת של איזה פרח שהוא כבר חשב שנבל ומת לנצח...

"מה שהכי מטריף אותי וממש מוציא אותי מדעתי", אמר כשעיניו מצטמצמות לכדי חריץ ולסתותיו רועדות כמי שמחזיק את עצמו מלצרוח "זו החולמנות שלו. הוא יכול לשכב על הדשא בחצר ולהסתכל על העננים כשהם משנים את צורתם. מה זה חשוב, לעזאזל? הוא יכול להמציא סיפורים לעצמו, לעשות הצגות ולדמיין בהם שהוא כל מיני דמויות. הוא ילד שחי בפנטזיות. אם היית רואה אותו היית מבינה" המשיך רונן. "אנחנו קונים לו את מיטב הבגדים מהמותגים המובילים ובכל זאת הוא תמיד נראה מרושל, שרוכי הנעליים שלו תמיד פרומים, הבגדים תמיד מוכתמים, הכיסים משתלשלים החוצה. את צריכה לראות את אחיותיו, ילדות נורמליות...."

שרה שעד לרגע זה ישבה בשתיקה כשהיא מצונפת בפינת הספה וממוללת בידיה חתיכת נייר הזדקפה ואמרה בטון תקיף שלא משתמע לשני פנים "מאור הוא ילד נורמלי. נכון הוא חולמני, מדומיין, אוהב להיות עם עצמו ויש לו רק חבר אחד טוב, אז מה? לא כולם צריכים להיות מוקפים באנשים כל הזמן, להיות צודקים ולעשות רק מה שנכון". הביטה בבעלה במבט נוקב.

"תראי", הטתה את גופה קדימה לכיווני, "גם אני דואגת למאור. אנחנו חיים בעולם תובעני וחומרי. נכון שהוא רק ילד, אבל כמו שפעם אמרת בהרצאה עוד יבוא יום והילדים שלנו יגדלו. יבוא יום ובעזרת השם הם יקימו משפחות משל עצמם. ואני רוצה שידע להסתדר. הוא ילד לא מאורגן, שוכח דברים, כן, הוא שלומפר ואני דואגת לו. אבל יחד עם זה אני לא כועסת עליו, לא סולדת ממנו. הוא ילד מדהים בעיני. רגיש לסביבה, תמיד נכון לעזור, מסתדר עם רונה ושרון אחיותיו הגדולות. הן אוהבות אותו, המורים אוהבים אותו. הוא תלמיד טוב שלא עושה בעיות ותמיד מסתדר בחברה. אבל כשרונן מגיע הביתה האווירה הופכת לבתי נסבלת.

"כואב לי היחס שמאור מקבל מרונן. הוא אף פעם לא מרוצה ממנו" שרה פרצה בבכי.

אחרי דקות ארוכות של שתיקה, דקות בהן כל אחד התכנס בתוך עצמו, רונן לחש שלפעמים הוא מרגיש ש"מאור הוא איזו טעות של הבריאה".

המשפט הזה הדהד בראשי ולא נתן לי מנוח. למרות שהמשפט נאמר בלחישה, הוא היה חזק ורועם.

אני מודה שכל אותו שבוע הסתובבתי עם מחשבות עצובות על מאור בן ה-8 ועל אביו שהתייסר ונע בין אהבתו לבנו לבין הסלידה שחש כלפיו. בין אהבתו לבנו לבין האכזבה ממנו.

אצל ריבונו של עולם אין טעויות.

אם בורא העולם שלח לרונן דווקא את מאור, אין ספק שהוא ביקש להעביר לו בכך מסר; נתן לו הזדמנות פז להתבונן לתוך עצמו. לתקן.

במשך המפגשים, בדקתי עם רונן ושרה מה באמת הסיבה שהחולמנות של מאור כל כך מעצבנת את רונן למרות שלרגע לא פקפקתי בכך שהוא באמת ובתמים דואג לעתידו.

מה הסיבה שרונן חסר סבלנות כלפי מאור כשהוא מספר על החוויות שלו, על הגור חתולים שמצא, על הציפור שבורת הכנף שהציל? מדוע זה כה טרחני עבור אביו? מה מעוררת ההתנהגות הזו בכל אחד מהם?

הזולת הוא המראה, אומר הבעל שם טוב הקדוש. כל כך מפריע לך משהו אצל מישהו אחר? תבדוק בנפש פנימה.

ורונן ושרה בדקו.

זה לא תמיד היה פשוט. לעיתים הפגישות היו טעונות רגשית, לעיתים נינוחות. לעיתים שרה הייתה מגיעה נסערת ומתלוננת שהיחסים בין רונן ומאור מחריפים. והיו פעמים שדיווחה על שבוע נינוח. היו גם מספר פגישות עם ההורים ושלושת הילדים. לעולם לא אשכח את הילד המדהים שנכנס לחדר, עם לחיים אדומות ועיניים נוצצות. נראה היה לי שהשלומפריות שלו בלטה יותר כשעמד ליד אחיותיו והוריו שנראו כאילו יצאו מתוך מגזין אופנה. הוא נראה הרבה פחות מרושל כשעמד לידי.

לאט לאט הגיעו התובנות.

רונן: "אולי הייתי רוצה גם לחלום לי בעולם שכולו שלי אבל אינני מעז, כי לחלום זה למשל... בזבוז זמן או מסמל עבורי טיפשות כי... כשהייתי קטן, לא נתנו לי לחלום, אמא תמיד אמרה שהחולמניים לא מגיעים לשום מקום ואבא אמר שחולמניים הם חלמאים.

"אז חולמנות בתפיסה הרציונלית שלי יכולה להיות משהו שלילי, אבל אמוציונלית, בתוך תוכי זה מרגיש לי נפלא אבל... אסור. אני זוכר שכילד, אם אימא או אבא היו רואים אותי חסר מעש, תמיד היו מסדרים לי כבר מה לעשות כי אצלנו אין בטלנים".

שרה: "אולי כשחולמים נפגשים עם הנפש שלנו פנימה וזה מפחיד".

רונן: "נולד לנו ילד שלא מוכן לוותר על חלומות בהקיץ ואפילו, רחמנא ליצלן, נהנה מזה.

"אבל בעצם יכול להיות שאני חולמני בעצמי אבל לא חי עם זה בשלום אלא נאבק בכך השכם והערב. ואפילו כבר חשבתי שאני כבר לא, והדבר האחרון שייחלתי לעצמי זה לגדל ילד כזה שמזכיר לי את מה שאני לא אוהב בעצמי. שמזכיר לי שאני בורח מעצמי. אבל לריבונו של עולם אין טעויות. אלוקים שלח לי חולמני כדי שסוף סוף אסתדר עם עצמי.

"אני אוהב את הילדים שלנו. גם את החולמני ואני רוצה להסתדר איתו. אני לא רוצה שהוא יגדל עם תחושה שמשהו לא בסדר אצלו, כמוני. בגלל שאני לא מסתדר עם מה שבסך הכול הוא משקף לי, משקף את התכונה שלא הרשו לי לאהוב בעצמי."

חובתנו כהורים היא לקבל את ילדנו כמו שהוא. עם תכונותיו וכשרונותיו, עם אור היקרות המיוחד רק לו.

וכדי להגיע לזה אנחנו קודם כל צריכים להסתכל לתוך עצמנו, ולהיפגש עם אותה הנקודה שמשתקפת דרכו ואנו מנסים לברוח ממנה.

להסתכל שם ולראות את כל אותם דברים חיוביים הטמונים שם.

כי לחלום זה גם לראות את עצמי במקום אחר.

כי לחלום זה לנוח ממציאות העולם.

כי לחלום זה להיות נאמן לעצמי ולמה שאני אוהב.

כי לחלום זה גם עולם פנימי עשיר.

כי לחלום זה לתת דרור ליצירתיות שבתוכי. זה לאפשר לעצמי להיות, להעיז.

כי לחלום זה לראות את העולם ממקום וגובה אחר. לעומק אחר.

כי לחלום זה להיפגש עם האני האמיתי שלי.

אחרי התבוננות מעמיקה בתוכנו באותה תכונה שנראית לנו כל כך שלילית, אחרי שנסתכל עליה ונאפשר לה להיות שם, אחרי שנתייחס אליה בסלחנות ונקבל את עצמנו כמו שאנחנו, גם אם לעיתים זה מנוגד למה שאמרו לנו ("אימא תמיד אמרה שהחולמניים לא מגיעים לשום מקום ואבא אמר שחולמניים הם חלמאים ואצלנו אין בטלנים") התכונה הזו תהפוך להיות יותר נסבלת, ואז לא רק שלא נרתע ממנה אלה נגלה שהיא משרתת אותנו. אחרת היא לא הייתה קיימת אצלנו.

במילים אחרות אנו לא נרתע מילדינו שמאירים את סביבתם באור יקרות השייך רק להם, כי כמו שכל יום הוא יום, כך כל ילד הוא ילד אחד יחיד ומיוחד.

כדי לקבל את ילדנו אנו צריכים קודם כל לקבל את עצמנו.

לאהוב את עצמנו ולהבין שגם אנחנו, כל אחד ואחת מאיתנו, הוא אדם יחיד ומיוחד שמאיר באור יקרות וכל תכונה וכישרון שקיבלנו מבורא העולם נועד לשרת אותנו בתפקידנו בעולם. תפקיד שיועד לנו בטרם נשמתנו ירדה והתלבשה בגופנו הגשמי.

ספירת העומר זה זמן מסוגל, מיוחד, זה זמן מצוין להתבונן בתוך עצמנו בעין ימין, עין חיובית, לקבל את עצמנו כמו שאנחנו ולקבל את ילדינו בדיוק כמו שהם, ולזכור שכל ילד הוא באמת אחד יחיד ומיוחד ואין שני לו בכול היקום כולו.

משפחת שדה ואני עדיין נפגשים.

מאור מקבל טיפול בשיטה מיוחדת שמשפרת לו את יכולת ההתארגנות שלו (ועוד כמה דברים).

רונן מתחיל ליהנות יותר ממאור, הוא החל לראות אותו באור חיובי יותר, לראות גם את הדברים הטובים שבו. שרה מדברת על זוגיות טובה יותר ביניהם ועל הרבה פחות מתחים. על בית רגוע יותר.

ואני? מייחלת ליום שרונן ירשה לעצמו לשכב ליד מאור על הדשא ולראות איך העננים משתנים.