שאלה:

אינני מבין את התנהגות ילדיי. את כל חיי הקדשתי כדי לדאוג לצרכיהם. אך כאשר אני מבקש ממי מהם להגיש לי כוס מים, הם מתחילים להיאנח ולגנוח. מדוע ההורים יותר מסורים לילדיהם מאשר הילדים להוריהם?

תשובה:

כולנו צאצאי אדם וחווה, יצורי האנוש הראשונים. ירשנו מהם את המרכיבים הבסיסיים של הטבע האנושי. להם לא היו הורים. הם נבראו, לא נולדו. לא היה להם חבל טבור ואף לא טבור. לכן התשוקה לדאוג לילדינו היא טבע אנושי, בעוד שדאגה להורים (ולטבורינו) היא תכונה נלמדת ולא טבעית.

הגנים שאנו מעבירים לילדינו אינם מספיקים. אנו צריכים להעביר להם גם קוד מוסרי. אם הם גדלים לחשוב על עצמם כלא יותר מאשר בעלי חיים אינטליגנטיים, אזי הם ילכו אחר האינסטינקטים שלהם, שינחו אותם לדאוג לעצמם ולילדיהם, אך לא להוריהם. אולם אם נלמד את ילדינו, שהם יצורים מוסריים, שיכולים ללכת מעבר לקוד הגנטי שלהם, אזי הם יגדלו וידעו שבחיים צריך לעשות מה שנכון לעשות, ולא מה שאנו מרגישים; מה שטוב באמת ולאו דוקא מה שנותן לנו הרגשה טובה.

אנו לא רק קופים עם אינטליגנציה. אנו יצורים מוסריים, בעלי טבור.