אתם צריכים לבחור

אז זה מה שקרה: לבחורצ'יק הצעיר בן החמש היה נעים במקלחת – ליתר דיוק, נעים לעצבן אותי – והוא החליט שהוא לא יוצא ממנה.

סגרתי את הברזים אך הוא לא התרשם. איימתי עליו שהוא לא יקבל מעדן עד הבר מצווה וכי הוא לא יראה וידאו עד היום הולדת הבא, אך הוא עדיין נותר בעקשנותו.

עמדתי שם בתחושה שנגמר לי הכוח, ועוד רגע אני פשוט גוררת אותו החוצה...

ואז חשבתי לעצמי: בורא העולם לא לוקח מאיש את זכות הבחירה. בחירה, יקירתי, בחירה.

שמעתי את עצמי אומרת בשיא הרוגע לילדון (כנראה שכבר נגמרו לי העצבים...): "מותק, אתה יוצא לבד או שאני מוציאה אותך?"

הוא הביט עליי במבט תוהה ואני חזרתי על השאלה. "מה אתה בוחר? לצאת לבד או שאוציא אותך?". הוא הביט בי שוב וענה: "אני לבד."

וואו. זה עבד.

בבוקר למחרת כשהחלו הויכוחים השגרתיים אלו בגדים הוא לא רוצה ללבוש, הוצאתי שני סטים של בגדים ושאלתי בנימה מעשית: "איזה בגד תרצה ללבוש. זה או זה?" הוא ניסה להתווכח, אך כשחזרתי על השאלה כמו תקליט שבור הוא בחר באחד מן הבגדים.

וואו. זה שוב עבד.

בצהריים הוא בחר מה יוגש לו בצלחת לארוחת הצהריים, ובערב הוא בחר האם להתקלח לפני האוכל או לאחריו.

חיינו מורכבים מאין סוף בחירות. בכל רגע אנו עושים בחירה כלשהי, לעתים במודע ולעתים שלא במודע. ישנן בחירות קריטיות, אחרות לא משמעותיות; ובכל בחירה טמונים רווחים והפסדים.

הגיעה אלי אישה לייעוץ והתלוננה על בעלה.

"אני רוצה שייקח אחריות בבית, שייזום. יש לי ילדה חולנית ואני מטפלת בה לבד" נשמעה נואשת.

לאט לאט תוך כדי שיחה היא הבינה שלמעשה בכל פעם שבעלה מטפס על הסולם היא מנענעת את הסולם ומפילה אותו. כשהוא יוזם היא מבטלת ומעבירה ביקורת. היא לא סומכת עליו ולא מאפשרת לו לטפל בילדה החולה כי רק היא יודעת לדפוק על השולחנות הנכונים בבית הרפואה. היא בולדוזר, והוא... עושה טובה שזז.

תהיתי לגבי הרווחים שלה מול ההפסדים.

בסופו של הטיפול היא הבינה שקשה לה לוותר על התואר של האימא המסורה, של האישה שלוקחת הכול על עצמה. קשה לה לוותר על ההערצה של הסביבה, על הערכתה כאישה ואימא חזקה.

כשבדקנו את המחירים שהיא משלמת על כך, היא הבינה שההפסדים ענקיים לעומת הרווחים. שבתמורה להערצת הסביבה היא מתוסכלת, בתמורה לתואר אשת ואימא השנה היא בזה לבעלה יותר ויותר, מרחיקה אותו ממנה וגורמת לילדים לא להעריך את אבא שלהם.

וכעת, היא חייבת לבחור.

חשוב מאוד שנבין שתמיד יש לנו הזדמנות לבחור בדרך נוספת.

אנו מנהלים את רוב חיינו ב"טייס אוטומטי". נדמה לנו שהדברים הם ככה וזהו. אבל הדברים הם אף פעם לא ככה וזהו.

גם כאשר מתרחש דבר נוראי, חלילה, גזירה משמיים שלא בחרנו, עדיין אנו יכולים לבחור כיצד להתמודד עמו. גם כשאנו חווים עלבון, תסכול, חוסר אונים או כל רגש אחר שעולה בקרבנו שלא מתוך בחירה, אנו נחליט מה לעשות עם רגש זה: להגיב מידית או לנשום עמוק; להיעלב עד עמקי נשמתנו או לחשוב מה גרם לנו להיעלב וכיצד נוכל להתמודד בעתיד; לכעוס ולאבד שליטה או להזכיר לעצמנו שלא הכול בידיים שלנו.

זה לא פשוט אבל בהחלט אפשרי.

המוח שלנו הוא שריר, וכמו כל שריר הוא זקוק לאימון. כשאנו משנים את התנהגותנו המוח מתחיל לפעול אחרת, ולאט לאט הוא מתרגל.

ללא האפשרות לבחור, לעולם לא היינו יכולים לשפר ולעדן את מידותינו.

כבר כמה שבועות שאני שואלת את בני בן החמש במה הוא בוחר, והשבוע ראיתי אותו מגיש לאחותו הקטנה שני משחקים ושואל אותה: "במה את בוחרת? בזה או בזה?" איך שהם מחקים אותנו, הקטנים.

בחירה! איך לא חשבתי על זה קודם לכן?