שאלה:

כיצד אוכל לפתח שיחה עם ילדיי?

תשובה:

שיחות הן הדבק המחבר בין אנשים. זהו החיבור שביניהם. ישנו סיפור שנגע ללבי אודות רבי ישראל מאיר (הכהן) כגן, החפץ חיים. ביום כיפור אחד, אחרי תפילת קול נדרי, בא רווק אחד לבקר אותו, ישב לידו והחל לפטפט על הא ועל דא, על מזג האוויר, על קצת פוליטיקה – והמשיך כך במשך שעות. בני משפחתו של החפץ חיים ומכרים קרובים שלו נדהמו נוכח האופן שבו הוא ישב ושוחח עם האיש אודות ענייני חולין בלילה הקדוש ביותר בשנה.

כאשר הלך סוף סוף האורח, הם ביקשו מהחפץ חיים להסביר את מעשיו. "ליל יום כיפור הוא מן הסתם הלילה הבודד ביותר בשנה לאדם זה", השיב להם. "בשבתות ובחגים אנשים טובים מזמינים אותו לבתיהם לסעודת השבת או החג, ויש לו הזדמנות לשבת ולשוחח עם מארחיו ועם שאר האורחים. אך ביום כיפור, כיוון שאין סעודה, אין לו עם מי לשוחח ומן הסתם הוא מרגיש בודד מאוד".

בחברה של ימינו, המתנהלת בקצב מטורף, בה ניהול שיחה רגועה עם ילדינו עשוי להיראות כמותרות שאנו בקושי יכולים להרשות לעצמנו, הרי הזמן שהקדיש רבי ישראל מאיר כדי לשוחח עם האיש הבודד הזה משמש כתזכורת קולעת לחשיבות הנושא.

כהורים, בידנו האחריות ליצור סביבה בטוחה ולא שיפוטית שבה ילדינו יכולים לחוש בנוח לספר לנו כל דבר ולשאול אותנו על כל דבר. היו תומכים ומעודדים, ובאמת הקשיבו. אהבת חינם (יחס חיובי ללא תנאים) היא קבלה שלמה של אדם אחר בלי לשפוט או לדונו לכף חובה, ובלי למתוח ביקורת על רגשות מסוימים, על פעולות או על תכונות אופי מסוימות. זהו כבוד לעובדה שכל אדם נוצר בצלם אלוקים, הערכה אמיתית של ערכו הפנימי של כל אינדיבידואל, יהיו התנהגותו והופעתו החיצונית אשר יהיו.

מצד שני, הורים מגלים תכופות כי ילדים פשוט לא מגיבים לכוונותיהם הטובות. הם מוצאים את עצמם עובדים קשה לחלץ מילה מפי ילדיהם.

"איך היה היום שלך?"

בסדר.

"מה עשית היום?"

כלום.

"כלום?"

לא.

"איך היה בהפסקה?"

טוב.

איך נוכל להוסיף קצת פלפל לשיחות המשמימות הללו, שפשוט לא מתקדמות לשום מקום?

אחד הרעיונות הוא לשאול את עצמך, "האם אני תמיד במצב רוח מתאים לשיחה?" הרי את עשויה להיות עייפה או רעבה, או לחוש צורך בשקט ושלווה. לא תמיד את מרגישה מוכנה לקשקש. גם ילדינו לא.

יש ילדים שאף פעם אין להם מה לומר עד שהשכבת אותם במיטה בלילה, ואז הם מפטפטים ומצייצים כאילו זה עתה לחצו להם על מתג ההפעלה. יש ילדים המוכנים לדבר בשקט של הלילה, כשהאורות כבים וחם ונעים להם. אחרים אוהבים לדבר בבוקר, כשהם מתעוררים שמחים ועליזים ומבעבעים מרוב סיפורים שיש להם לספר לנו.

תפסו את הרגעים שבהם הם במצב-רוח מתאים לשיחה.

בעודי עסוקה בכתיבת קטע זה, הגיע בני הביתה מנסיעה בת כמה ימים, וממש הפצצתי אותו בשאלות: "איך היה? האם נהנית? מה עשית שם?"

בני הביט בי בעיניים אדומות ועמומות ואמר לי, "אמא, אני אספר לך הכל עוד מעט. אבל קודם כל אני רוצה לנוח קצת".

אמנם יש ילדים הזקוקים שתהיי נוכחת עבורם ותקשיבי לסיפוריהם ברגע שהם נכנסים הביתה, ישנם ילדים אחרים, נשמות שקטות יותר, המסוגלים להיפתח רק בהיעדר קשר עין ישיר, כשאתם יוצאים אתם לטיול או משחקים איתם כדורסל, או כשהם שקועים בפעילות מרגיעה כמו עשיית פאזל.

אך מה אמור הורה לעשות עם ילדים שפשוט אף פעם אין להם מה לומר?

ספרי להם על עצמך. ספרי להם על היום שלך, שתפי אותם במעלות ובמורדות שלך. הראי להם דוגמה של שיחה טובה, כך שיוכלו ללמוד גם הם כיצד לשוחח כך.

היי סבלנית. לפעמים נדמה הדבר כנצח עד שילד מספר את סיפורו, ואנו עשויים לחוש פיתוי כה עז למלא את המלים החסרות או להשלים את משפטיו עבורו כדי שידבר מהר יותר. נסי להתגבר על הדחף הזה. על ידי כך שתקשיבי בנועם ובסבלנות ותתני לילד לדבר בקצב שלו, תעבירי לו את המסר שהוא (או היא) ראוי לזמן שאנו מבלים עמו.

ותיהני. אין מתנה גדולה מקשר חם ואוהב – תולדה של שיחות חמות ואוהבות – עם האנשים החשובים לנו ביותר.