כולנו טועים. לפחות לפעמים. וכולנו צודקים. כלומר, כולנו גם צודקים רוב הזמן. איש אינו טועה תמיד, ואיש אינו צודק תמיד.

מבלבל? אנסח זאת בצורה פשוטה יותר: כל אחד מאתנו עושה טעויות לפעמים. כל אחד מאתנו אינו מושלם. כל אחד מאתנו זקוק להשתפר בדרך כלשהי.

זה אולי נראה לכם מובן מאליו, אך אין זה כך. ישנם הורים רבים המציגים עצמם בפני ילדיהם כאילו הם מושלמים. הורים כאלה אף פעם לא מתנצלים על שום דבר, כיוון שלדעתם, הם אף פעם לא טועים. בו בזמן, הם עשויים להיות קשים מאוד עם ילדיהם – הם ממהרים לזהות אצלם טעויות ופגמים ומתעקשים שהם יתנצלו על מעשיהם הרעים. כשהילדים קטנים אין להם ברירה אלא לספוג את הביקורת ואת התלונות. אך כשהם מגיעים לגיל ההתבגרות, הם עשויים להתחיל לענות להורה בצורה הקוראת תיגר על דרכי ההתייחסות שלו.

"אתה תמיד צועק עלי!" אפשר לשמוע מפי מתבגר צעיר. "כי אתה אף פעם לא מקשיב!" משיב ההורה. ההורה בעצם מלמד את הילד, דרך הדוגמה שהוא נותן לו, שהערות מתגוננות הן דרכים הולמות להשיב לביקורת. לרוע המזל, שיעור כזה יגביל את הילד מאוחר יותר במערכות היחסים שלו כאדם בוגר. דרכי תגובה מתגוננות לא עובדות! הן מרחיקות אנשים זה מזה במקום לקרב אותם זה לזה. יתר על כן, הן מצביעות על גישה יהירה, מין גישה שאלוקים סולד ממנה. התלמוד מלא דברי גנאי ליהירים ודברי שבח לענווים. הפתגם הבא בתלמוד מסכם את העניין בצורה עוצמתית: כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה (סוטה ד, ב). הוא סוגד לעצמו! ענווה מאפשרת לאנשים להתנצל. יוהרה חוסמת אותם מלעשות זאת. הדרך היחידה להצליח כאשר עושים טעויות היא ראשית להכיר בטעות שבוצעה, לשמוע, לקבל ולתת תוקף לתלונה – זו דרך פעולה שעוזרת בנישואין, בהורות ובסיטואציות אחרות. אך ילדים זקוקים לחוות תהליך זה בצורה ישירה. הם צריכים ללמוד זאת מהוריהם.

מה אם כן צריך הורה לומר כאשר מאשימים אותו בכך שהוא צורח כל כך הרבה? הוא/היא יכול/ה להשיב: "אתה צודק, אני באמת צועק/ת הרבה. אני מצטער/ת. היה טוב אם לא הייתי צועק/ת כל כך הרבה. אני צריכ/ה להתמודד טוב יותר עם התסכול שלי". תשומת הלב הזו, ההכרה בצדק שבדברי הילד ומתן התוקף לדבריו, מהווים התנצלות יפה מאוד. הם יעזרו לילד ללמוד לנסח תגובות דומות להתקפות מילוליות. בנוסף לכך, הן תעזורנה לילד להכיר בתפקידו במחלוקת הנוכחית. אם הילד בוגר יותר, יש סיכוי רב יותר שיגיד משהו כמו, "אני יודע שאת מתוסכלת – לא עשיתי את מה שהבטחתי. זו לא אשמתך. אני באמת מתנצל. אעשה זאת בקרוב". ילד צעיר יותר עשוי לומר, "זה בסדר, אמא. גם אני מתנצל". כשההורה מוביל בעצמו ומתנצל, לילדים הרבה יותר קל וטבעי לעשות כמוהו.

התנצלות טובה היא הרבה יותר מסתם "אני מתנצל". אם האדם לא אומר על מה הוא מתנצל, המילים עשויות להתקבל כקרות וריקות מתוכן. כאן עליכם להוסיף את ההכרה בעובדות: הכרה בעובדות היא סיכום השגיאה והאופן שבו היא משפיעה על האדם האחר. כאשר אנו מאחרים, למשל, אנו יכולים לומר משהו כמו "אני מצטערת שאני מאחרת. גרמתי לך לחכות". מסר קצר זה הוא פשוט אך שלם, ומכיל תיאור השגיאה והשלכותיה. הנה עוד כמה דוגמאות:

o "אני מצטער/ת שקראתי לך 'לא בוגר'. אני יודע/ת שפגעתי ברגשותיך".

o "אני מצטער/ת ששכחתי לקנות את העוגיות שהבטחתי לך. אני יודעת שאת בטח מאוכזבת מאוד".

o "אני מצטער/ת שהתנגשתי בך. את/ה בסדר?"

התנצלויות פשוטות וכנות הן רבות עוצמה. הן מרפאות פצעים ביחסים. אם נראה לילדים איך לעשות זאת, ניתן להם מיומנות שבאמת ובתמים תעצים את חייהם.